Seneca and Paulina in David's La Mort de Sénèque (1773)
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפרק היום יעסוק בנושא מאוד גדול, מעניין מאוד וגם לעיתים מעורפל. היום נדבר על אהבה.
ראשית קחו בחשבון שאני אמנע מהתייחסות קלישאתית לאהבה. כי תפיסות קלישאתיות רומנטיות מסוימות של אהבה הן לעיתים מטופשות. הן תפיסות מוחלטות עד מיסטיות. משפט כמו "אהבה מנצחת הכל" הוא אחד המשפטים המטופשים בתרבות הפופולרית. לא רק בגלל שזה כמובן שקרי מבחינה אמפירית, אלא בגלל שזה מוביל אותנו לשנות את סדרי העדיפויות שלנו: אנשים עושים כל מיני דברים רעים בשביל אהבה, או מה שהם חושבים שזה אהבה.
אבל אני כן מבטיח שמי שיאזין היטב, יאהב את אהבה הסטואית, גם אם הוא או היא ישמרו על ההעדפה שלהם לרומנטיקה.
כדי להתחיל את הפרק, חשבתי לעצמי, בוא נראה מה אומרים אחרים קודם, לא הסטואים. אז נתקלתי בסרטון קצר של פרופ' יורם יובל, שבהחלט נותן נקודת מוצא לדיון.
למרות שהשאלה "מה זאת אהבה?" נשאלת משחר ההיסטוריה, פרופ' יורם יובל אומר ש "רק במאה השנים האחרונות הפסיכולוגים התחילו לשאול שאלות על אהבה, ורק ממש בעשרים שנים האחרונות גם מדעי המוח הגיעו אליה. ומסתבר, לשאלה הזאת, מה זאת אהבה, יש תשובות כמספר האנשים שניסו לענות עליה".
לשם המענה על השאלה, הוא מביא לעזרתו את האנתרופולוגית הלן פישר המסתמכת גם על תיאוריות פסיכולוגיות וגם על מחקרים עדכניים בתחום מדעי המוח והיא חילקה את האהבה ל-3 דברים.
הלן פישר חושבת שאהבה זה בעצם 3 דברים שונים. שאהבה מורכבת מתמהיל של תשוקה מינית, אהבה רומנטית, וחיבה או רעות או התקשרות. ושלושת המרכיבים האלה מופיעים במרכיבים שונים בזמנים שונים והם מהווים בעצם את האהבה בחיינו.
שימו לב, שזה גם מסביר למה יכולים להיות זוגות שהכירו בשידוך ויש ביניהם אהבה גדולה. את-3 המרכיבים שציינה הלן פישר אפשר לייצר בזוגיות לא משנה אם הכרנו באפליקציה או בשידוך.
שהתעמקתי באהבה כפי שהסטואים מתייחסים אליה, מצאתי שיש דברים שחסרים לי בהגדרות של הלן פישר.
קחו לדוגמא את שירה לאה גולדברג "אם תתן לי חלקי" שהלחינה אהובה עוזרי, שילב מנצח של 2 ענקיות:
אם תתן לי חלקי
באימת מחשכיך
אולי יאור לי מעט
אם תפרוק על כתפי
את כובד עולך מעליך
אולי יקל לי מעט
והיה מכאובך לי תשורה
בידיים טובות אשאנו
לא אפול
לא אכרע
אל תירא
כמו עץ בשלגיו
הנוצר את אביב ניצניו
בקרה אעמוד בפתחי יגוניך
אם תביא אלי כפור
עזבותי את צינת בדידותך
אולי יחם לי מעט
והיה מכאובך…
את השיר הקדישה גולדברג לאברהם בן-יצחק(סונה) אשר נחשב לאהבת חייה הגדולה ומושא הערצתה הספרותית. היא מבקשת לשאת את מכאוביו, את אימת מחשכיו. היא מבקש שיפרוק את העול שלו על כתפיה.
משהו בשיר הזה לא משדר לי רומנטיקה ואין לי ספק שזה שיר שנכתב מתוך אהבה גדולה.
זה הזמן לעבור לסטואים. האהבה הסטואית נוגעת לכמה היבטים, כמו שכתבה הלן פישר וציטט פרופ' יורם יובל.
ראשית, נקודת המוצא שעליה חזרתי בכמה פרקים, היא ההנחה הסטואית שהאדם הוא יצור רציונלי וחברתי. האהבה אם כן, חייבת להכיל את 2 ההיבטים הללו. אני מניח שכולם יסכימו שזה מתיישב עם ההיבט החברתי של האדם, אבל חלק נכבד ירימו גבה כשאני אומר שהאהבה היא רציונלית. חלק יגידו "מה אתה מכניס לי רציונליות לאהבה? הרגת את הרומנטיקה…" אז אני מבטיח שהרציונל לא הורג את הרומנטיות ואוסיף שההגיון הרציונלי אפילו עושה את האהבה טובה יותר.
נקודה שניה.
סנקה כותב במכתבי מוסר 118 .( 15-16 ) "יש דברים, אשר אף כשכמותם גדלה, הם עומדים בטבעם ובסגולתם. יש אחרים, שלאחר תוספות רבות התוספת האחרונה לבסוף משנה אותם ואופי חדש נחתם בהם, שונה ממה שהיה לפנים. אבן אחת יוצרת קשת, האבן המחברת את הצדדים המשופעים וקושרת אותם במיקומה. למה התוספת האחרונה, הגם שהיא קטנה, משנה הרבה? כי אינה מגדילה אלא משלימה."
האבן האחרונה בקשת מייצגת התבגרות אנושית: כאשר הדמות שלנו מעוצבת היטב, אנו זוכים לממש מספר פוטנציאלים שהיו שם מההתחלה, אך לא ניתן היה להפעיל אותם. הדעות שלנו מובאות להרמוניה זו עם זו ועם העולם, איננו מסכימים עוד לרעיונות שווא, ורוכשים יציבות ויופי פנימיים. חשוב לציין שהאדם הבוגר – כלומר האדם החכם – הוא עדיין בן אדם: הקשת המוגמרת עשויה מאותם חומרים כמו הקשת הלא גמורה. ובכל זאת המצב הסופי שונה בתכלית מהקודמים. הדבר נכון גם לגבי מערכות יחסים בוגרות, כולל מערכות יחסים עם חברים ואוהבים.
הסטואים חשבו שדברים כמו נישואים ונטייה לפוליטיות הם בהתאם לטבע האנושי. אנחנו חיות רציונליות, קהילתיות וחברותיות, מה שאומר שאנחנו רוצים מערכות יחסים עם אחרים. יש לנו גם נטייה טבעית להתפתחות אתית ואינטלקטואלית, בגלל נטיות והעדפות מולדות שהן נקודת המוצא של סגולה, ובגלל אוריינטציה טבעית (oikeiôsis) כלפי אחרים. יתרה מכך, תחושת קרבה זו עם אחרים מורחבת בדרך של התבונה לכל החברות בפוליס האנושי, הבסיס לתפיסת הקוסמופוליטיות הסטואית.
אבל יש בעיה:
כי הדוגמא שנתן סנקה על אבן הראשה שעושה את ערימת האבנים לקשת, היא לא ריאלית בבני האדם. ככל שנוסיף, אף אחד מאיתנו לא באמת יגיע להיות חכם כמו שהסטואים חשבו. אלא אנחנו יכולים וצריכים רק לשאוף לשם ולהתאמן על כך ויש בזה הרבה ערך, אבל עד שהחוכמה תושג בפועל... וכאמור סביר שהיא לא תושג, המגבלות ההכרתיות הרגילות נשארות בתוקף אנחנו עדיין אנושיים. על כן, תחושת ההתקשרות הטבעית נתונה לסטייה, כמו כל נקודות המוצא, ומסיבה זו התחושה של האדם הלא מושלם לגבי מה מתאים בהתמודדות עם אחרים היא די לא אמינה, אנחנו טועים לא מעט מה מתאים ונכון בהתמודדות עם אחרים.
אחת ההשלכות של זה היא שאנחנו לא יכולים לחיות חיים טובים רק על ידי התחושה של הרגשות החזקים הנובעות ממערכות היחסים האישיות שלנו. כפי שאמר אפיקטטוס לאביו של הילד החולה, תגובה רגשית למצב לפעמים מפריע לתגובה האנושית האמיתית יותר, שהיא לחשוב על מה שהאדם האחר באמת צריך. אבל לא נובע מכך שמערכות יחסים נבונות צריכות להיות נטולות תחושה. יש מימד רגשי אפילו בצורה האידיאלית של ידידות סטואית. הנקודה היא לא לדכא רגשות, אלא לפתח את הרגשות הנכונים.
הצורה האידיאלית של מערכת יחסים אנושית נתפסת לא רק כנטייה הדדית לפעול למען האינטרסים זה של זה, אלא גם כנטייה להגיב באופן רגשי זה לזה. עלינו לדמיין את החכמים מקיימים אינטראקציה זה עם זה בחיי היומיום, ובהקשר של האינטראקציות הללו, חווים תחושות של חום וחיבה.
נקודה חשובה היא שעבור הסטואים הידידות הייתה טוב מהותי, כלומר משהו שהוא טוב כשלעצמו, לא רק בגלל שהוא מאפשר לנו לממש את המידות הטובות שלנו (כמו מועילים אחרים, סחורות, כמו עושר , כמו חינוך, בריאות, מוניטין וכן הלאה). סטובאוס כתב שחבר "ראוי לבחירה בשל מהותו", סטובאוס היה מחבר מהמאה ה-5 לספירה ממקדוניה שציטט חלק מהסטואים.
קיקרו כתב שבקרב החכמים כל אדם "מעריך את תבונת חברו באותה מידה עם שלו" (על התכליות ב'. 70). כשזינון מייסד הסטואה נשאל "מהו חבר?" הוא השיב "אני אחר" (דיוגנס לארטיוס, VII.23). ואכן, ברפובליקה של זנון האנשים החכמים כולם, באופן טבעי, חברים, וכל אחד מאחל דברים טובים לאחרים, בשל מהותם:
הרעיון של קהילת חכמים היה חשוב במחשבה הפוליטית הסטואית בכל התקופות, בין אם קהילה זו נתפסה כמו ברפובליקה של זנון, כגרסה אידיאלית של ערים יווניות קיימות, או במובן הרחב יותר ככוללת את כל האנשים החכמים באשר הם חיים.
טענה חשובה מאוד של הסטואים היא שאין טרייד-אוף בין ידידות לבין עצמאותו של הפרט. סנקה מעלה שני טיעונים ברורים בהקשר זה, האחד קצת יותר משכנע מהשני, אבל שניהם בעלי ערך. שניהם נמצאים במכתב התשיעי ללוסיליוס, "על הידידות".
הטענה הראשונה היא שהאדם החכם יכול להתעלות מעל אובדן חבר בשל הידע, שיש לחכם, מה טוב באמת. סנקה מפרט בדרך של אנלוגיה מרתקת מכתב 9:
"החכם מספיק לעצמו. אכן גם בידיד ובשכן קרוב ובבן־לויה הוא חפץ, אף על פי שדי הוא לו לבדו. בוא וראה, איך הוא די לנפשו: הלא לפעמים גם בחלק מעצמו די לו. אם נקצצה ידו בסבת מחלה או על ידי אויב, אם התרחש שסימו את עינו האחת או אפילו שתי עיניו, תהי דעתו נוחה בשארית אבריו, ובגופו החבול והקטוע יהיה שמח כמו ששמח לפני זה משלמותו. לא שהוא חפץ בכך, שיחסרו לו איברים; נוח לו יותר שלא יחסרו. כן גם החכם מספיק לעצמו, ואין זאת אומרת שהוא חפץ להיות בלי אוהב ורע, כי אם שהוא יכול להיות כן. "
חבר, לפי ההגדרה כאן, דומה לחלק מעצמנו, ללא ספק מסמל מערכת יחסים אינטימית מאוד. ובכל זאת, למרות שאנחנו לא מעדיפים את זה, אנחנו יכולים לחיות חיים טובים גם בלי עין או איבר. וכך זה צריך להיות עם מותו או עזיבתו של חבר. כסטואיים, אנחנו מקבלים את מה שקורה בשוויון נפש, בלי לייחל בטיפשותינו לדברים שאי אפשר לקבל. הדוגמא הזאת גם מדגישה איך מערכת יחסים אוהבת היא עדיפה, אבל אדם צריך לטפח את הפרט, את עצמו. 2 בני הזוג צריכים לטפח את אופיים.
הטיעון השני הוא שלא חבר מסוים הוא טוב, אלא החברות עצמה. מה שאומר שאפשר להחליף חברים בחדשים. שוב, סנקה עם אנלוגיה, הפעם פחות מוצלחת:
מכתב 9 "אבל למען האמת, הוא לעולם לא יהיה בלי חבר, כי זה מוטל עליו כמה מהר הוא משיג מחליף. כשם שפידיאס, אם יאבד את אחד מהפסלים שלו, יכין מיד אחר, כך האמן הזה ביצירת חבר יחליף אחר במקום זה שאבד."
פידיאס היה פסל יווני מפורסם, שפסל זאוס באולימפיה היה אחד משבעת פלאי העולם העתיק. הבעיה עם האנלוגיה, היא שפסלים הם חפצים, שאין להם חיבה כזו שיכולה להשתוות לידידות (בניגוד, שוב, להתייחסות שיש לנו לחלקים בגוף שלנו). ההשלכה של האנלוגיה, היא שחברים הם נמענים פסיביים של תרגול המידות הטובות שלנו, ולכן אינם בעלי ערך בפני עצמם וזו הבעייתיות בדוגמא הזאת של סנקה. למרות שאני בטוח שהוא לא ראה בחברים רק משהו אינסטרומנטלי.
מה שנכון בהקשר לאנלוגיה הזאת גם לגבינו הלא חכמים שיש ערך בידידות שמתעלה על החבר היחיד, כמו שיש ערך באהבה שמתעלה על האוהב היחיד. כמה אנשים יכולים להיות חברים שלנו, או מאהבים שלנו, ובכל זאת זה לא מפחית מחשיבותם עבורנו, הן מהותית, עבור מי שהם, והן מבחינת מערכת היחסים הכללית (חברות, אהבה) שיש לנו איתם. אבל הערך הגדול שיש לאנלוגיה הזאת, שהחברות עצמה היא ערך. הזוגיות עצמה זקוקה לטיפוח והשקעה.
אז 2 הדוגמאות הללו של סנקה מדברות על היחיד והזוג והזוגיות.
כל זה מתקשר לחלק הרעות, הזוגיות.
חלק מהסטואיים המוקדמים, כולל זינון, קליאנתס וכריסיפוס , כתבו חיבורים על אהבה אירוטית שזה חלק נוסף ממרכיבי האהבה שדיברה עליהם הלן פישר. בדיוק כמו ידידות, אהבה היא כמובן עניין של תגובה רגשית, אבל היא חייבת להיות נכונה, כלומר טובה, אדיבה:
"יש שני מובנים שבהם אפשר לדבר על 'אדם אירוטי'; אחת בהתייחסות לסגולה-מידה טובה, כתכונה אחת של החכם, ואחת בהתייחסות לרשע, כאילו מאשימה מישהו בטירוף אהבה". (Stobaeus, Ecl. II.7.5b9; 65W)
היבט העוון - החטא של ארוס - אהבה אירוטית, מתבטא בכל פעם שמישהו נמשך בצורה בלתי נשלטת למישהו אחר. כי זה כמובן רגש הדומה לרעב חזק, וזה לא מה שהסטואיים מחפשים.
אבל יש סוג נורמטיבי של ארוס-אהבה אירוטית, שהוא סוג של נחישות, דחף מכוון עתיד, שמטרתו אינה ביטוי או מימוש תשוקה מינית כשלעצמה, אלא ידידות מסוג מיוחד:
"התפיסה [של הסטואים] היא שהאדם החכם מתנהג לא רק כאדם הגותי ופילוסופי, אלא גם כאדם נעים ואירוטי. ... האדם החכם הוא גם אדם אירוטי ויתאהב באלה שראויים לאהבה." (שוב ציטוט מתוך Stobaeus)
בעת העתיקה אהבה כזו היתה מופנית לעתים קרובות לאדם צעיר, אשר יונחה על ידי החכם לקראת רכישת סגולה-מידה טובה.
הנקודה החשובה היא שמושא האהבה האירוטית הראויה הוא יצירת ידידות, שהאדם החכם מזהה כדבר טוב שיתממש בעתיד. אהבה כזו היא לא רק משהו שנבחר כי היא מפעילה את המעלות שלנו; זוהי תגובה רגשית אמיתית, אחד מהרגשות החיוביים וזה מביא אותנו לנקודה נוספת. ההיבט הרגשי של האהבה. הסטואים הבדילו בין 2 סוגי רגשות בין ה-eupatheiai ל-pathē :
אהבה היא מבוססת eupatheiai - דהיינו רגש חיובי, לכן אין סיבה להכחיש שהיא, כמו תגובות מבוססות רגש חיובי אחרות, כרוכה ברגשות דומים בסוגיהם ובעוצמתם לרגשות שאנשים רגילים חווים. באופן כללי מה שמבדיל בין ה-eupatheiai ל-pathē [כלומר, הרגשות הלא בריאים] הוא לא סוג השינוי הפסיכופיזי שהם מייצרים אלא שהם מבוססים על שיפוט נכון: הנאה = pleasure היא התרוממות רוח לא רציונלית, לעומת זאת שמחה = joy התרוממות רוח רציונלית. כשיפוט, אהבה מבוססת רגש חיובי שונה מאוד מתשוקה, שכן היא מכוונת לאובייקט שהוא באמת עתיד לעשות טוב… ארוס -תשוקה אינו דורש הצדקה; זה דבר טוב בפני עצמו, כמו כל הרגשות החיוביים. החכמים מתאהבים ללא סיבה אחרת מלבד זה שטבעם הוא לרצות להיות אינטימי עם אלה שהם רואים בהם יפים.
מה עם כולנו, אנשים שלא חכמים? מה שמתאים לכל בן אדם הוא לא רק דאגה לזולת, אלא דאגה רגשית. זה מרכיב בסיסי בטבע האדם. הבעיה מתעוררת כי הלא חכמים עלולים לעשות טעויות לגבי מושא התגובות הרגשיות שלהם, וזו הסיבה שלפעמים אולי נוכל לעשות יותר טוב על ידי הנחת רגשותינו בצד. אבל רגשות חזקים אינם, כשלעצמם, אינדיקציה לטעות בשיפוט.
הרגש הפעיל הזה החיובי כמכוון כלפי מושא ועתיד. הוא גם הווה. סנקה מצטט את הקטו שהיה פילוסוף סטואי במאה הראשונה לפנה"ס. הוא אומר במכתב 9 לחברו לוקיליוס, את אחד הדברים החכמים ביותר שאצטט לכם בפרק הזה:
"וכי תשאלני: איך יוכל חיש ליצור לו אוהב? על זאת אשיב לך, …: הקטו אמר: ”הנני לתת לך סגולה לאהבה; לא סם, לא עשב, ולא לחש־כשפים: אם חפצך להאהב – אהוב!“
אם תקחו אתכם משהו קטן אחד מהפרק הזה, אז קחו את זה: אם אתם רוצים שיאהבו אתכם, תאהבו.
זה עניין פעיל ורציונלי. לפעמים ההנחה המודרנית היא שאנחנו פאסיביים בהיבט הזה. אולי יאהבו אותנו אולי לא. לשמחתי אני לא מצוי בעולם האפליקציות של ההיכרויות, אבל כל ההנחה שלהם, שאתה מציג דמות ואז את פסיבי, אם מישהו בוחר בך או לא. זה לא יביא אהבה. זה אולי יביא את ההיכרות הראשונית. השלב הבא הוא לאהוב בעצמכם.
זה מביא אותנו לנקודה הבאה.
כי אם אתם רוצים להיות נאהבים, עליכם לאהוב כמו שציטט סנקה. לאהוב זה אומר להיות פעיל. אהבה היא רגש פעיל והפילוסופיה הסטואית, אינה פאסיבית.
הסטואיות מושתתת על ריאליזם, כלומר אנו מנסים להבדיל בין הדברים שאנו יכולים לשלוט בהם ולשנות לבין אלה שאיננו יכולים (כמו במדריך- 1.1 ). אז מה זה אומר על אהבה ומחויבות?
בעניין המחויבות, נראה לי שלא נכון לשאול "איך אני גורם לכך שהאהבה תימשך?" או "האם עלי להתחייב עד המוות"? כמו שאנחנו רואים בסרטים בחתונות נוצריות until death do us part.
הפתרון אינו לחשוב במונחים של התחייבויות מותנות, התחייבויות עם סייגים או התחייבויות עד שהדברים ישתנו. במקום זאת, עלינו לשאול את עצמנו למה בדיוק, עלינו להתחייב.
לדעתי, עלינו להתחייב ראשית ל: צדק, כמו באחת מארבע המידות הסטואיות. "צדק" עבור הסטואים זה בין היתר, הרעיון שעלינו להתייחס לאחרים בהגינות, כבני אדם עם ערכם המוסרי המובנה. זה חל על כל מערכות היחסים שלנו, אבל במיוחד על הקרובים, ולכן על אהבה לבן זוג.
משמעות הדבר היא, למשל, לא לשקר, לרמות ולבגוד. זה גם אומר להתייחס לבן הזוג שלנו בחביבות ובאהבה, לעשות כמיטב יכולתנו כדי להיות מועיל ולתמוך. אצל הסטואים זה אחד מ-3 תחומי האימון תחום ה אתיקה: הוא תחום הפעולה, התחום שמסדיר את כל ההתמודדות שלנו עם אחרים:
סנקה כותב במכתב ה-3 ללוקיליוס בהקשר של חברים, אבל זה רלוונטי לא פחות בהקשר של בני זוג:
"בדוק הרבה, ואם ראוי אדם להתקבל לידידותך; כיון שמצאת אותו ראוי, פתח לו שערי לבך, דבר עמו בלי מורך כמו עם עצמך".
עוד הוא אומר באותו מכתב:
"כאשר ידידות נרקמת, אתה חייב לבטוח; לפני שתיווצר ידידות, אתה חייב לשפוט.".
כלומר צריך לשים לב למי מתחייבים, אבל ברגע שאתה מתחייב, אתה צריך לעשות את זה מכל הלב. ואני טוען שזאת היא אהבה, היא מגיעה לאחר ההתאהבות ההורמונלית או הרגש המופעל והלא רציונלי של התאהבות פוחתת ומתמעטת. אהבה היא מערכת יחסים איתנה המבוססת על אמון, חמלה וידידות. כמובן שאין ערובה שזה יימשך כל החיים. לחלק כן, לאחרים לא. לכן, אין זה חכם "להתחייב" לפרק זמן מסוים, ויהי מה. אבל אנחנו יכולים, אכן צריכים, להתחייב להיות טובים לאותו אדם ככל שאנו יכולים בזמן אמת. כדי להשתמש במטאפורה הסטואית הישנה של הקשת שהזכרתי כבר בפרקים קודמים הציטוט הוא מתכליות הטוב והרע של קיקרו שם הוא מייחס את הדברים לקטו החכם הסטואי:
"שמא יגיע מישהו למסקנה שקיימות שתי תכליות לטוב. שהרי, אם משהו החליט לכוון כידון או חץ אל מטרה, כשם שאנו מכוונים את מעשינו אל תכלית הטוב, בדימוי מן הסוג הזה יהיה על יורה החץ לעשות הכל גם למען יפגע במטרתו - וזאת היא אותה תכלית, שאנו מכנים הטוב העליון שבחיים - ואילו הפגיעה במטרה היא מן הדברים שאנו בוחרים, ולא מאלה שאנו שואפים אליהם'."
הדימוי פה מבקש מכם לדמיין קשת. הוא עומד מול מטרה. בודק את מזג האוויר ומשטר הרוחות. עומד את המרחק בינו לבין המטרה. הוא מיומן. הוא בוחר את החץ הנכון למשימה. הוא מוודא שאין לו הפרעות סביבתיות כמו רעש או איזה הפתעה שלא חשב עליה. הוא מכוון היטב, עוצמה כיוון, גובה ומשחרר את החץ.
זהו.
חלקכם דמיין עכשיו את מסלול החץ. חלקכם אולי מדמיין את מקום הפגיעה במטרה. אבל הסטואים מציעים לשים את הדגש על הפעולות של הקשת. הן היחידות בשליטה שלו והיחידות שהוא צריך לתת עליהן את הדעת. טובתו טמון במעשיו. לחבר את עצמכם לפעולות. זה גם נכון למערכת היחסים. ההתחייבות שלנו במערכת היחסים היא משהו שתמיד נוכח בפעולות שלנו.
לשאוף לכך שמערכת היחסים שלנו תהיה עד המוות זה בשליטה שלנו, לגרום לה להיות עד המוות, זה כבר לא בשליטה שלנו. המחויבות היא למטרה ולעשייה-הפעולה, לא לתוצאה, והמחויבות היא עבודה קשה מספיק עבור אדם פשוט כפי שהוא. אם ירצה הגורל, זה יהיה עד המוות.
במכתב 104 ללוקיליוס:
סנקה מזכיר את אשתו פאולינה. הוא לא עושה זאת כמעט. הוא מציין את דאגתה אליו. הוא כותב שהיא תמיד מעודדת אותו לשמור על בריאותו. ויפה בעיני מה שהוא כותב על דאגתה לו. "משום שאני יודע שרוחה שוכנת ברוחי, אני מתחיל לדאוג לעצמי… מכיוון שאינני מבקש שתאהב אותי ביתר שאת, היא מבקשת שאוהב את עצמי ביתר דאגה. צריך לרצות רגשות אמת. צריך לכבוד יקירינו להשיב את רוח החיים ולשומרה על השפתיים, גם אם גדולים הייסורים. . . גם את החובה הזאת תצווה הרוח על עצמה, כאשר טובת יקיריה דורשת זאת, לעצור ולשעבד את רצונה לרצון קרוביה… מופת של רוח גדולה הוא לשוב לחיים למען אחרים… יש במעשה כזה לא מעט שמחה ויש שכר, כי מה נעים יותר מלהיות אהוב על אשתך עד כי בשל כך תהיה אהוב יותר על עצמך? יכולה פאולינה שלי לחשוב לזכותה לא רק את דאגתה לי אלא גם את דאגתי."
בעיני יפה איך מתאר סנקה את האהבה שלו ושל אשתו. הרוח שלהם נקשרה כך שהדאגה שלה אליו גורמת לו לרצות לדאוג לעצמו. אז השיר של לאה גולדברג בכל זאת מקבל היבט רומנטי.
גם אפיקטטוס מדבר על החובות במערכות יחסים בספר ה-3 של השיחות פרק 2:
"אסור לי להיות חסר הרגשה כמו פסל, אלא לשמור על היחסים הטבעיים והנרכשים שלי, כאדם דתי, כבן, אח, אב, אזרח".
עם זאת, אהבתו של אדם לאחר היא, מועדפת בסטואיות, כלומר לא שזה לא משנה, אלא שהיא לא הופכת אותך, כשלעצמה, לאדם בעל יותר סגולה (או פחות). למה? כי אדם יכול לאהוב באופן ראוי או לא ראוי. במידה טובה או רעה. מה שמרמז, באופן הגיוני, שאהבה לא יכולה להיות הטוב העליון ביותר (רק חוכמה היא הטוב העליון). ואכן, מנקודת מבט זו, אהבה היא עוד תחום בו אדם המתאמן בפילוסופיה הסטואית יכול לממש את עצמו. זה אומר שגם באהבה נדרשות הסגולות של אומץ (לעשות את הדבר הנכון), צדק (לדעת מהו הדבר הנכון), ומתינות (לעשות דברים במידה הנכונה). וסביר מאוד שגם הסגולה הרביעית, החוכמה המעשית, שאומרת לנו כיצד לנווט במצבים מורכבים, כמו אלו המתעוררים לעתים קרובות במערכות יחסים, בצורה האתית ביותר.
האם אהבה היא אמיתית, נכונה, טובה ורצויה? אהבה יכולה להיות אמיתית ואולי לא, תלוי בנסיבות; היא טובה רק במידה שהיא עדיפה על היעדרה. כלומר עדיף אהבה על אין אהבה. אבל לא כיעד העל של חייך; היעד העל הוא החוכמה המעשית. כי אדם בעל סגולות ומידות טובות, ערכים טובים אם תרצו, הוא אהוב יותר ואוהב יותר. ואז האהבה רצויה במידה שהיא לא הופכת אותך לאדם חסר מידות טובות. חלק מהאנשים עשויים למצוא את הגישה הזו לא מושכת וקרה, אבל אני חושב שהיא בעצם משחררת. אהבה היא מרכיב חשוב של חיים פורחים, אבל היא לא קובעת אם אנחנו אנשים טובים או לא, והיא לא צריכה לשלוט בנו במידה שתרחיק אותנו מדרך המידות הטובות.
לסיכום:
האהבה היא רציונלית וחברתית. רציונלית במובן שזה נכון לטבע האדם להיות במערכת יחסים טובה.
מאחר ואנחנו לא חכמים, אלא רק מתאמנים להיות כאלה, אנחנו נתונים לטעויות. במערכות היחסים שלנו מעורב רגש, אבל לא תמיד הוא הדבר הנכון לפעול לפיו. לכן הרציונליות
רצוי שכמו בבחינת הידידים שלנו, אנחנו נשפוט קודם ונאהב את אלה שראויים לאהבה. לאחר מכן, להתייחס אליהם כאילו היינו מתייחסים לעצמנו. בטוב.
זה אומר חיים עם רגש אבל לשים לב להבדל בין ה-eupatheiai ל-pathē הרגש הפאסיבי המופעל וזה שאנחנו בוחרים, כמו שמחה, ואהבה. אלא רגשות פעילים שאנחנו בוחרים. לעומת הנאה שתלויה בדבר חיצוני.
זה גם אומר שאהבה היא פעילה. היא משימה מתמידה שלנו.
מכאן גם המחויבות, לעצמנו ולסובבים אותנו.
נקודה אחרונה, האהבה היא לא ערך עליון אלא מועדפת. לנהוג בחכמה ובטוב זה ערך עליון. רק אז האהבה שלנו תהיה טובה יותר.
תזכרו, אם אתם רוצים להיות נאהבים, תאהבו.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments