The Good and Evil Angels William Blake 1795–?c.1805
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפרק היום ידבר על הרוע. נושא שמעסיק את האנושות מעת בה החלו בני אדם לשאול ולעסוק במוסר. קראתי מאמר שמרכז את תפיסה הסטואית על הנושא וחשבתי שזו הצטרפות מקרים מעניינת. המאמר נכתב ע"י ד"ר ג'ון סלרס מה: Royal Holloway, University of London. הוא מומחה לפילוסופיה של העת העתיקה ולהיסטוריה של הפילוסופיה. היתה לי הזכות להיות בשיעור שלו וגם לקרוא מאמרים וספרים שלו. מעבר למה שהוא כותב במאמר, זה נותן לי פתח גם להביא את העניין ליום יום שלנו. איך תפיסת הרוע הסטואית תעזור לנו בחיים. כלומר איך הסטואים ראו את הרוע והתייחסו אליו. שנצלול?
עבור הסטואים אין דבר כזה רוע במובן המודרני של המילה.
המקבילה הקרובה ביותר למילה "רוע" ביוונית עתיקה היא (kakon), ועבור הסטואים יש מעט מאוד שהוא באמת רוע = (kakon). כל האירועים הלא נעימים לכאורה שפוקדים אנשים הם, על פי הסטואים, באופן ערכי, ניטרלי. כלומר אין להם ערך פנימי בפני עצמם ולכן מסווגים כ"אדישים" (adiaphora). הם, יתר על כן, תוצר של השגחה (pronoia). אז הסטואים מציעים שני טיעונים מובהקים נגד קיומם של רעות חיצוניות, האחד מבוסס על האתיקה שלהם ואחר על פי הפיזיקה שלהם.
שזה אחד הדברים המדהימים שבעיני מצדיקים את האימון הסטואי. איך האופן שבו הסטואים רואים את העולם במובן הפיזיקלי ואיך שהם מתנהגים בו במובן האתי, מתיישב ומסתדר נפלא ביחד. זה קוהרנטי ובלי ליפות ולחפש פיתולים של הצדקה והתאמות התיאוריה כדי שתסתדר עם המציאות. זה פשוט מסתדר ועובד.
הסטואים גם מכחישים למעשה את קיומו של מה שניתן לכנות כעת רוע מוסרי. בעוד שכל מצבי העניינים החיצוניים הם רק "אדישים", הערך החיובי שוכן במידות טובות (aretê) וערך שלילי עם החטאים והעוונות (kakon). חשוב לי רגע להתייחס רגע לעניין "האדישות". הדברים שאנחנו פועלים ועושים הם או על פי המידות הטובות והשכל הישר, או עוונות שאנחנו מבצעים, אבל כל השאר שאלה הדברים החיצוניים לפעילות שלנו הם אדישים. אבל המילה אדישות כאילו מתייחסת לייחס שלנו ויש לה הקשר שלילי כאילו אני אדיש לדברים. אבל הכוונה פה היא לדברים עצמם בלי קשר אלי, האדם שפועל ונוהג ביחס כלשהו לדברים החיצוניים. לכן, הם אדישים בפני עצמם, אין להם ערך משלהם. אז ההסתייגות שלי פה, היא רק אם מישהו מבין את המונח "אדישים", כאילו אני מדבר על ההתנהגות שלנו. אז לא, אני מדבר על הדברים עצמם. הם לא טובים ולא רעים. אדישים.
נחזור לעניין.
בהתחשב בכך שהסטואיים שוללים סגולה כמעט מכולם, כלומר אף אחד לא באמת נוהג על פי מידות טובות בכל עת, אז נראה כאילו החטא נמצא בכל מקום. עם זאת, ראוי להדגיש שהסטואים שאלו מסוקרטס את הטענה שרע כזה הוא תמיד תוצר של בורות; אין כוונות רעות אמיתיות. לפיכך, הסטואים מכחישים את קיומם של מצבי עניינים חיצוניים של רעים וגם של כוונות רוע פנימיות. עם זאת, יצירותיהם של סטואים רומאים כמו סנקה עוסקים ללא הרף בנושא הרעות החיצוניות לכאורה, תוך מודעות להשפעה שהם ממשיכים להשפיע עלינו.
על מנת להמחיש ולבהר את הטענות הללו, נצטרך לשקול כמה היבטים הן של האתיקה הסטואית והן בפיזיקה הסטואית. מתחילים באתיקה, אתחיל ואומר משהו על תורת הערכים הסטואית והדרך שבה היא מוכיחה את הטענות שאין רעות חיצוניות ואין כוונות רעות. לאחר מכן אעבור לפיזיקה ואתייחס לתפקיד ההשגחה בסטואיות, תוך התמקדות במאמרו של סנקה De Providentia "על ההשגחה", הממחיש את היחס הסטואי כלפי אירועים רעים או מרושעים לכאורה.
האתיקה- תיאוריית הערכים והמידות
התיאור המוקדם והנרחב על הערכים והמידות הסטואים, מצוי בספרו של קיקרו "על תכליות הטוב והרע" וגם אצל אוצר הספרות העתיק סטוביוס, שם הוא מייחס את הדברים לאריוס דידימוס. אריוס דידימוס היה סטואי ומורהו של אוגוסטוס קיסר, מייסד האימפריה הרומית, הקיסר הראשון שלה.
סטוביוס מתאר:
שזנון מייסד האסכולה הסטואית, חילק את הדברים הקיימים ל-3. הראשון, טוב. השני, רע או מרושע, והשלישי אדיש. הדברים היחידים שנחשבים לטובים, הם המידות הטובות או מה שנגזר מהן. הדברים היחידים שרעים, הם העוונות והחטאים או מה שנגזר מהם. ספציפית הוא ציין את הטיפשות, העדר ריסון עצמי, אי צדק ופחדנות.
כל השאר: החיים, המוות מוניטין, העדר מוניטין, כל עול והעמל למניהם, הנאות, עושר ונכסים, עוני, מחלות או בריאות. כל אלה נכנסים לקטגוריה של דברים אדישים (adiaphora). לא מעלים ולא מורידים -כלומר את האושר ואת המוסריות. תזכרו מה אמרתי לגבי המילה "אדישות".
מכאן משתמע ש:
א. הסטואים חושבים שונה ממה שרוב האנשים בדרך כלל מתייחסים אליהם כרע, כמו מוות, מחלה או עוני. אלה לא באמת דברים רעים.
ב. הדברים היחידים שבאמת יש להם ערך של טוב או רע, מצויים בחלק החושב בנפשנו. (hêgemonikon).
הסטואים המשיכו ופיתחו את כל אחת משלושת הקטגוריות, טוב, רע או אדיש.
הדבר היחיד שהוא באמת טוב, אלה המידות הטובות (aretê) או סגולות והן מתוארות כך:
"נטייה של הנשמה בהרמוניה עם עצמה לגבי כל חייו של האדם". סטוביוס
זו נטיה פסיכולוגית אבל גם פיזית כי הסטואים רואים את הנפש כחלק מהגוף. רוח (pneuma) המעורבבת עם החומר בגופנו. כדי לפשט את העניין, תחשבו שהכל הוא חומר. גם הנפש שלנו, מה שאתם מכנים נשמה, המוח החושב והגוף.
יתרה מכך, סגולה היא נטייה אליה אנו נוטים באופן טבעי, ולכן חיים על פי המידות הטובות, זהים לחיים על פי הטבע.
למרות שהדברים החיצוניים נחשבים לאדישים, הסטואים ראו בחלקם מועילים ובחלקם לא ולכן יש להעדיף חלק על פני דברים אחרים. לדוגמא למרות שהבריאות היא דבר חיצוני ואדיש, היא מועילה ועדיפה.
אני אוהב את המינוח באנגלית כי הוא מתאר היטב את היחס לדברים חיצונים:
preferred (proêgmena) and dispreferred (apoproêgmena) indifferents.
אז כמו שאמרתי, הבריאות למשל היא מועדפת, אבל בלי ערך פנימי של טוב או רע בפני עצמה.
הקנה מידה לדברים שיהיו מועדפים או לא, הוא על פי היותם על פי הטבע או לא.
כולנו נעדיף דברים מסוימים בחיים, אבל לא לכל מה שנעדיף נוכל לייחס ערך חיובי בפני עצמו. כי הם לא תורמים לאושר שלנו או לרווחה הנפשית שלנו ל well being . ל (eudaimonia). יש דברים למשל שבאופן שימוש מסוים הם יחשבו למועדפים ובאופן שימוש אחר, ללא מועדפים. אם נמשיך בדוגמה של הבריאות יש אנשים שהייתי מעדיף שלא יהיו בריאים. יחיא סינוואר למשל, הייתי מעדיף שיסיים את חייו במהרה כי הוא משתמש בבריאות שיש לו באופן לא חיובי במיוחד.
המשוואה היא פשוטה.
אם המידות הטובות, הן הדבר היחיד שתורם לאושרו של אדם, אז חיים ללא מידות טובות, הם בהכרח לא חיים מאושרים. לכן, חטאים ועוונות הם הרע היחיד.
הסטואים יכנו כעבדות ועוני חיים רק ללא מידות טובות. כי אדם ישתעבד לדברים רעים ויהיה עני גם אם יש לו כסף ורכוש שהוא מייחס להם ערך, כי אז ירצה עוד ועוד וישתעבד.
קיקרו למשל כותב בספרו "על החוקים", כי חיים שמתנהלים בלי מידות טובות בחטאים, סובלים מאי עקביות. הם ללא הגיון - רציונלי ולכן מנוגדים לחיים על פי מה שייעד אותנו הטבע.
דווקא בספרו "על תכליות הטוב והרע", קיקרו מביא ביקורת על הגישה הזאת של הסטואים. הוא מתאר שקארנידס מהאסכולת האקדמית הסקפטית, אמר שלהגדיר דברים חיצוניים מועדפים או לא מועדפים, זה פשוט משחק בטרמינולוגיה.
הגישה הסטואית מנוגדת גם לזו של אריסטו שחשב שיש כמה דברים חיצוניים הכרחיים לחיים טובים ומאושרים.
ההבדלים הללו והביקורת, עוזרים להמחיש את הגישה הסטואית. שם בספר של קיקרו, מייצג את הגישה הסטואית קאטו - שבמספר פרקים ציינתי את שמו וסנקה החשיב אותו לחכם סטואי.
קאטו מתאר שאם נלך לשיטתם של הפילוסופים מהאסכולה של אריסטו, הם יאלצו להודות שמי שעשיר יותר בדברים חיצוניים לכאורה טובים יהיה מאושר יותר ממי שעני בדברים חיצוניים. על פי הגישה הזאת גם חיים שיש בהם סבל ועוני לא יוכלו להיות מאושרים.
הסטואים דוחים את הגישה הזאת. יש הבדל ממש מהותי. בעוד שהאריסטוטלים טוענים שיש דברים חיצוניים הכרחיים לאושר, הסטואים טוענים שהבחירה או הימנעות מדברים חיצוניים, לעולם לא יכולה לקבל עדיפות על מידות טובות וסגולות.
אחת ההשלכות של תפיסה זו היא הטענה הסטואית שהאדם שהשיג סגולה ומידות טובות יהיה מאושר לא משנה מה הנסיבות החיצוניות - גם כשהוא מעונה או סובל. דהיינו האושר תלוי רק בו.
קיקרו מציג גם את הביקורת שקשה לשכנע אדם שסובל שמה שהוא חווה זה לא רע.
עם זאת, ההבחנה שעושים הסטואים בין מה שבאמת טוב ורע מצד אחד ובין מה שמועדף ולא מועדף מצד שני, לא נועדו להתכחש שלעיתים יש כאב, סבל, עצבות, אבל וחוויות נוראיות. ההבחנות הללו נועדו רק להבהיר מה התנאים ההכרחיים להיות אדם מאושר.
נסדר רגע את תיאוריית הערכים של הסטואים בצורה לוגית באופן הבא:
כי כשם שחימום, לא צינון, הוא המאפיין המיוחד של מה שחם, כך גם מועיל, לא מזיק, הוא המאפיין המיוחד של מה שטוב.
אבל עושר ובריאות לא מועילים יותר מאשר מזיקים.
לכן עושר ובריאות הם לא משהו טוב
נסדר כך גם את המסקנות:
יתר על כן הם אומרים: מה שניתן להשתמש בו טוב ורע הוא לא משהו טוב.
אפשר להשתמש בעושר ובבריאות בצורה טובה ורע
לכן עושר ובריאות הם לא משהו טוב
"אדיש" משמש לתיאור בשני מובנים: בדברים שאינם תורמים לא לאושר ולא העדר אושר, כפי שקורה עם כסף ורכוש, מוניטין, בריאות, כוח וכדומה. כי אפשר להיות מאושר גם בלעדיהם, אם כי אופן השימוש בהם מכונן אושר או אומללות.
שני הטיעונים הראשונים מתארים את האופן בו איך דברים חיצוניים יכולים לשמש לטוב או לרע.
האם הם משמשים למטרות טובות או רעות תלויה לא במהות של אותם גורמים חיצוניים, אלא במוח המכוון שלנו שעושה בהם שימוש.
זאת אומרת, שהטוב והרע שמיוחסים לדברים חיצוניים למעשה מקורם במידות טובות או רעות של מי שעושה שימוש באותם דברים.
באופן שטחי עושר- הון ורכוש יכולים להיתפס כדבר טוב. אבל אפשר להשתמש בהם גם לרעה.
החלק השלישי של הטיעונים שתיארתי קודם, מתאר שאפשר להיות מאושרים ללא הדברים החיצוניים הללו.
חלק מהטיעונים הללו ניתנים לבחינה אמפירית. אם אנחנו מכירים אנשים שיש להם רכוש והרבה מהדברים שאנחנו נחשיב כטובים, אבל הם לא מאושרים. או לחילופין אם נוכל להצביע על כאלה שאין להם והם בכל זאת מאושרים.
וכפי שראינו, אם הם לא תורמים לאושר, אז הם לא מועילים לנו, ואם הם לא מועילים לנו אז הם לא ראויים להיקרא טובים. כך גם לגבי מה שנקרא רעות.
ההשפעה הסוקרטית
סוקרטס באחד הדיאלוגים של אפלטון, מנסה לקבוע מה אדם צריך כדי להצליח בחיים. הוא מפרט שורה של דברים טובים (אגתה) כולל עושר, בריאות, מוניטין, המידות הטובות הקלאסיות: כגון אומץ ומתינות, כמו גם חוכמה.
הוא ממשיך ומציע הדברים הטובים הללו יתרמו לחיים מאושרים רק אם הם יועילו לנו בדרך כלשהי, והדרך היחידה שהם יכולים להועיל לנו היא אם נשתמש בהם. כאן סוקרטס עוסק בעיקר בטובות חיצוניות כגון עושר ובריאות, והוא שואל את בן שיחו כך:
"נניח שאדם קיבל עושר וכל הטובות שהזכרנו זה עתה, אך לא השתמש בהן; האם הוא יהיה מאושר בגלל שיש בידיו את הדברים הטובים הללו?"
התשובה היא כמובן "לא", וסוקרטס ממשיך וטוען שלא רק שצריך לעשות שימוש בדברים החיצוניים הטובים הללו כדי להפיק מהם תועלת, אלא גם לדעת איך להשתמש בהם נכון או טוב. אמנם שימוש נכון בהם יביא תועלת, אך שימוש לא נכון בהם עלול להביא נזק. מה שאנחנו צריכים, אם כן, הוא כמובן ידע (epistêmê) כיצד להשתמש בטובות כאלה בצורה נכונה, שכן אם אין לנו את הידע הזה, אנו עלולים להשתמש בהם בטעות באופן שגוי ובסופו של דבר להחמיר את המצב לעצמנו. אז סוקרטס מסיק שהטענה הראשונית שדברים חיצוניים כמו עושר ובריאות צריכים להיות מסווגים בין הדברים הטובים הייתה מוטעית, שכן דברים כאלה יגרמו נזק אם הם לא מונחים על ידי ידע, שסוקרטס מזהה באופן אופייני עם חוכמה. לפיכך, "מעל לכל, לא אחד הוא או טוב או רע, אלא מבין שני אלה, חוכמה היא טובה ובורות רעה".
ההסבר הזה ממחיש את הרקע הסוקרטי לתיאוריית הערך הסטואית. ההתמקדות כאן היא באובייקטים חיצוניים, ולא באירועים חיצוניים או במצבי עניינים, ונפנה לשקול את האחרונים בהמשך, אבל לפני שנעשה זאת יש עוד טיעון סטואי נגד מתן ערך לדברים חיצונים שכדאי לשים לב אליו. ניתן למצוא זאת ב"מחשבות לעצמי" של מרקוס אורליוס, שטוען שאם נקבל את קיומה של ההשגחה, אז אין שום סיכוי שלדברים חיצוניים כגון עושר ועוני יכול להיות ערך אמיתי כלשהו, כי הדברים האלה מופצים באופן אקראי לראויים וללא ראויים כאחד. העובדה שהם כל כך מפוזרים מראה שהם לא יכולים להחזיק ערך אמיתי. הוא כותב בספר 2 (11):
"טבע העולם לא היה מסב פניו מכך — לא עקב חוסר מודעות לדברים אלה, ולא משום אי־יכולתו להישמר מפניהם או לתקנם חרף מודעותו אליהם. זאת ועוד, לא היה הוא טועה טעות כה חמורה — בין מתוך חולשה בין בהעדר מיומנות — עד כי יתיר לטוב ולרע להתערבב זה בזה ולפקוד כאחד הן אנשים טובים הן רעים. (4) מוות וחיים, תהילה וקלון, עמל והנאה, עושר ועוני — דברים אלה, שאינם יאים או מגונים כשלעצמם, פוקדים כאחד את הטובים ואת הרעים בבני האדם. הנה כי כן דברים אלה אינם טובים אך גם אינם רעים."
זה והטיעונים הקודמים נותנים לנו מושג טוב על הסיבות לכך שהסטואים הכחישו את קיומן של רעות חיצוניות. כפי שראינו, הדבר היחיד שיש לו ערך שלילי אמיתי הוא רשעות, הנתפסת כהיפך ממצב נפשי הרמוני ורציונלי. באופן כללי זהו מצב המוגדר בניגוד לסגולה, ואנו מוצאים מעט תיאורים מפורשים על טיבו. אכן במבט ראשון זה תמוה איך זה קורה בכלל, בהתחשב בכך שהסטואים טוענים שהנטיות הטבעיות שלנו הן תמיד לטוב. לכל בעלי החיים, הם מציעים, יש אינסטינקט מולד לשימור עצמי שמוביל אותם לבחור מה שטוב להם ולהימנע ממה שרע.
כאשר הסטואים מזהים חיים על פי מידות טובות עם חיים על פי הטבע, לפחות מרכיב אחד של זה, כרוך בטענה שחיי סגולה תואמים את האינסטינקטים הטבעיים שלנו. עבור הסטואים "הטבע בנה את בני האדם בצורה כזו, שאם שום דבר לא ישתבש, במהלך ההתפתחות הטבעית שלנו, היינו הופכים להיות בעלי סגולה". כאשר אנשים מוסטים מלנהל את חייהם על פי מידות טובות, זה תמיד נובע מטעות או השפעה חיצונית כלשהי, "כי נקודות המוצא של הטבע לעולם אינן מעוותות". קלסידיוס אחד מהפילוסופים במאה הרביעית לספירה מבהיר זאת קצת יותר עבורנו:
"עוונות הן אינן מרצון, כי כל נשמה ששותפה באלוהות על ידי תשוקה טבעית שואפת תמיד לטוב, אך לפעמים שוגה בשיפוטה של טוב ורע".
כיצד נוצרות השגיאות שמסיטות אנשים מהאינסטינקטים הטובים הטבעיים שלהם? עבור הסטואים שגיאות אלו הן בסופו של דבר הם שיפוטים מוטעים, ובפרט שיפוט ערכי מוטעה. בהסתמך על מה שכבר ראינו בתורת הערכים הסטואית, מי שמייחס בטעות ערך לדבר חיצוני ואז לא מצליח לאבטח אותו-לנכס אותו לעצמו באופן בלעדי, ייצור סוג של דיסוננס נפשי (בצורה של רגש שלילי) המאפיין את העוולות. האינסטינקט הראשוני המניע את התנהגותם עדיין יהיה טוב - בסופו של דבר ניתן יהיה לצמצם אותו לרצון טבעי לשימור עצמי - אבל התוצאות יהיו מעוותות עקב שיפוטים מוטעים שנעשו לאורך הדרך. לפיכך, הסטואים מחויבים לתפיסה קרובה לטענתו של סוקרטס שכל עוולה היא תוצר של בורות, ולכן אין להעניש. נקודה זו באה לידי ביטוי יפה על ידי אפיקטטוס ספר 2 פרק 26:
"כל טעות כרוכה בסתירה. הואיל והטועה אינו רוצה לטעות אלא להיות צודק (או להצליח) הרי ברור שאינו עושה כרצונו. כי מהו הדבר שהגנב רוצה לעשות? את המועיל לו. מכאן שאם מעשה הגניבה נוגד את המועיל לו, הוא אינו עושה כרצונו. כל נפש שכלית סולדת מסתירות; ולכן כל עוד האדם אינו מכיר שהוא שרוי בסתירה, אין דבר שימנעהו מלעשות מעשים סותרים ובשעה שיכיר זאת, בהכרח ינטוש את הסתירה ויברח ממנה, כדרך שהאדם מסתלק בהכרח מן הכזב, כשהוא רק מבחין בו ככזב. אבל כל עוד הוא אינו רואה אותו כמות שהוא, הוא מקבלו כאמת."
כשם שאף אחד שצלול בדעתו לא יסכים למשהו שהוא יודע שהוא שקרי, כך אף אחד שצלול בדעתו לא יבחר לחיות על פי מערכת עקרונות סותרת או מבולבלת, תוך בחירת דרכי פעולה הפועלות נגד מטרותיו. בקיצור, אף אחד בראשו וחשיבתו לא יבחר לעקוב אחר חיים שעוצבו על ידי הרוע האמיתי של העוולות. אבל כמובן שאלו שכבר נמצאים בדרך כזו אינם צלולים בדעתם, וזקוקים לטיפול פילוסופי שיעזור להם לחזור למסגרת נפשית קוהרנטית והרמונית יותר. מה שמצביע על כך הוא שבעוד שהסטואיים מכירים במצב הפנימי המעורער של העוולות כרוע אמיתי, הם אינם מודים בקיומן של כוונות רעות באמת. אף אחד לא פועל ברשעות ברצון. לפיכך, האתיקה הסטואית שוללת את קיומם של כוונות רעות חיצוניות והן כוונות רעות פנימיות.
פיזיקה: השגחה
הפיזיקה הסטואית מספקת סיבות נוספות להכחשת קיומו של הרוע. מרכזית כאן היא תורת ההשגחה שלהם (פרונויה). לפי הסטואים, כל האירועים המתרחשים הם תוצר של השגחה אלוהית. הם מזהים את ההשגחה האלוהית הזו עם הגורל (heimarmenê), שאותו הם מגדירים כשורה של סיבות ותוצאות. קלסידיוס נותן לנו את התיאור הבא של השקפתו של כריסיפוס ראש האסכולה השלישי של הסטואה:
כי ההשגחה תהיה רצון האל, ויתרה מכך רצונו הוא סדרת הסיבות. מעצם היותו רצונו זו ההשגחה. מעצם היותה גם סדרת הסיבות היא זוכה לשם הנוסף "גורל". לפיכך כל דבר בהתאם לגורל הוא גם תוצר של ההשגחה, וכמו כן כל דבר בהתאם להשגחה הוא תוצר של הגורל.
כאן גם ההשגחה וגם הגורל מזוהים עם הרצון האלוהי. במקומות אחרים זה מזוהה עם הלוגוס האלוהי שמחלחל לכל הטבע, אשר בתורו מזוהה עם אלוהים. טענה זו שכל האירועים נובעים בסופו של דבר מההשגחה האלוהית מערערת את הרעיון שיש אירועים או מצבי עניינים שהם רעים. כאשר ניקח טענה זו לצד מה שכבר ראינו בתורת הערכים הסטואית, אנו עשויים לצפות שהסטואיים יפטרו על הסף את הרעיון של כל "בעיית רוע", שכן לטעמם אין רוע שצריך להסבירו.
עם זאת, לפי פלוטרך, שהיה מבקר של הסטואים וחי במאה הראשונה לספירה. הוא השתייך לאקדמיה האפלטונית. אז הוא מתאר שכריסיפוס אכן נאבק בבעיה, והציע בהיסוס שאולי במקרים מסוימים ההשגחה מזניחה בטעות פרטים מסוימים כאשר היא מכוונת לטובת הכלל. פלוטרך מדווח על דעות דומות במקומות אחרים, כולן מניחות כי מתרחשים אירועים מרושעים באמת. חייב בדרך כלשהי להיות מיושרים עם קיומה של ההשגחה האלוהית. בפרט, הוא מדווח כי הסטואים טענו כי יש צורך שהרוע יתקיים כדי שיהיה טוב.
זה לא יכול להיות נכון עבור הסטואים. כפי שראינו תורת הערך שלהם שוללת את קיומו של כל רוע חיצוני אמיתי. והם לא צריכים להודות בקיומו של הרוע רק כדי להבהיר את הנקודה המושגית שמושג הטוב אינו הגיוני ללא המושג המלווה של רע, שכן הניגוד שלהם בין סגולה ורע עושה זאת כבר. פיסות המידע של פלוטרך, שהוצאו מהקשרן והורכבו מחדש כדי ליצור פולמוס נגד הסטואה, צריכים לשמש בזהירות רבה כאן. במקום זאת, אולי נעשה טוב יותר אם נפנה לטקסט מאת סטואי, במקרה הזה De Providentia על ההשגחה של סנקה. למרות שלא צריך להניח שהדיון המאוחר של סנקה הוא מדריך מהימן למה שחשבו הסטואים המוקדמים יותר, הוא תואם את מה שאנחנו יודעים על האתיקה והפיזיקה הסטואית המוקדמת, ובכל מקרה מקומו של סנקה בתוך המסורת הסטואית לא מעורער. הדיון ב-De Providentia "על ההשגחה " שלו רלוונטי במיוחד כאן, שכן הוא תגובה מפורשת לבעיה המסורתית של הרוע - מדוע אנשים חפים מפשע סובלים אם העולם מסודר בהשגחה. הוא גם זה שיתן את נקודת התייחסות ליום יום שלנו.
הנקודה העיקרית והמשמעותית של סנקה לבעיה היא ש "שום דבר רע לא יכול לקרות לאדם טוב"
כפי שראינו, שום דבר חיצוני לא נחשב כטוב או רע. הדבר הרע באמת שיכול לקרות לאדם טוב יהיה שמצב הנפש הטוב שלו יתערער בדרך כלשהי. אבל, כפי שסנקה ממשיך לטעון, ככל הנראה יש לראות באירועים חיצוניים שליליים הזדמנויות לחזק את המידות הטובות, במקום לערער אותם. עבור האדם הטוב באמת, המבין את סדר ההשגחה של הטבע, "כל מצוקה הוא מחשיב כתרגיל אימון". או בתרגום הישן של אהרן קמינקא: "הצרות הן לו כעבודות חנוּך ותרגילים". כמו מתאבק, שבקרוב היה מאבד את יכולתו אם רק יתחרה אי פעם מול יריבים פחותים, האדם האדיב צריך לקבל בברכה כל מה שהחיים מפילים עליו כהזדמנות לאמן את עצמו. רק כאשר הוא עומד בפני אתגר אמיתי, מקבל המתאבק את ההזדמנות לשפר את כישוריו, וגם להוכיח את יכולתו. כך גם בחיים. סנקה מציג את האל הסטואי כאב קשוח אך אוהב, שמראה את דאגתו על ידי הצבת אתגרים כאלה. ברגע שנבין זאת, נראה שהיחס הרגיל שלנו כלפי מה שנקרא מצוקות צריך להיות הפוך בספרו "על ההשגחה" 3.1 כותב סנקה:
"ועתה אני חפץ להוכיח בהמשך דברי, כי מה שנראה כדבר רע אינו כן באמת. בתחילה אני אומר, כי מה שאתה קורא פגע קשה וגזרה רעה אשר אתה קץ מפניה, דבר זה הוא לטובת האדם אשר התרחש לו, וגם לטובת הכלל, אשר לו דואגים האלהים יותר מאשר ליחידים. ועל זה אוסיף, כי הפגעים באים על בני־אדם לרצונם, וכי אף אם אינם רוצים בהם, ראויים הם לפגעים. עם זה אבאר גם, כי מאורעות כאלה הם תוצאות גזרה הבאה בצדק על אנשים ישרים, על־פי אותו החוק בעצמו שהאנשים ההם ישרים. ולבסוף אוכיח, שאין צורך כלל להמלא רחמים על גורל אדם כשר; כי אמנם יכול הוא להחשב כאומלל, אבל לא יוכל להיות אומלל"
ראוי לציין כאן, שמי שלא מקבל ברוח טובה, מצוקות בדרך שבה מציע סנקה יחווה חוסר מזל אמיתי - לא במובן שהאירועים החיצוניים יהיו רעים באמת, אלא במובן זה שלשפוט אותם כרעים ואז מאבק נגד מה שהטבע קבע יגרום לסוג של קונפליקט נפשי פנימי המהווה את העוול. רק ידע יכול להציל אותנו מזה: ידע של מה יש ומה אין לו ערך אמיתי (כלומר אתיקה), וידע על הסדר הרציונלי, ההשגחתי של הטבע (כלומר פיזיקה). במובן זה, סגולה תלויה בידע, כפי שהיינו מצפים מהסטואה בהשראה סוקרטית.
אם משחק ההיאבקות הידידותי של סנקה לא נראה כמו אנלוגיה נאותה כדי להמחיש את הסבל שעלול לפקוד אותנו לפעמים, הוא נותן אנלוגיה גרפית יותר. אירועים חיצוניים שליליים פועלים כמו ניתוח וצריבה; הם מרפאים כואבים, אך לפעמים הכרחיים. כמובן שהם לא תרופות לבעלי סגולה, שיקבלו אותם בברכה כהזדמנויות לאימון ובחינה עצמית, אבל הם תרופות הכרחיות לבורים והחוטאים, שיחוו אותם כחוסר מזל, אבל בסופו של דבר ירוויחו מהם. למשל, חוויות של רעב, עוני או שכול הן כולן תרופות כואבות אך מועילות שמכינות אותנו להתמודד עם חוויות אלו כאשר הן יחזרו על עצמם בעתיד. אפשר אולי להתנגד, בשלב זה, שאם אירועים חיצוניים מסוג זה אינם באמת רעים כלל, אז מדוע נצטרך להיות מאומנים לסבול אותם? בוודאי אסטרטגיה טובה יותר תהיה לפתח את תפיסת האדם בתורת הערך הסטואית עד לנקודה שבה עצם הדברים ה-"אדישים" הללו נתפסים בצורה נכונה כנייטרלית ערכית. זה כמובן האידיאל, אבל למי שעדיין לא מיומן בסגולות ומידות טובות, לאימון כזה עדיין יש שימושים. בקיצור, אירועים שליליים לכאורה שנשלחו על ידי ההשגחה משמשים לאימון הבלתי מושלם ולבחון את המושלם.
סנקה מפתח את הנושא עוד יותר בכך שהוא מציע לנו לגלות מי אנחנו באמת רק כאשר אנו עומדים למבחן על ידי אירועים. אם לעולם לא היינו חווים מצוקה כלשהי בחיינו, אז לעולם לא היינו מגלים כיצד נגיב, ולכן לעולם לא נחשוף את האופי האמיתי שלנו: "אף אחד לא יידע למה אתה מסוגל, אפילו לא אתה בעצמך". במילים אחרות, אי אפשר להיות בטוח שיש לאדם סגולה אם אף פעם הוא לא עומד למבחן: "רק המזל הרע מגלה דוגמה ומופת". הכוונה פה היא לאדם שהוא דוגמא כתוצאה מניסיון שעמד בו. זו הסיבה שהסגולות באמת יקבלו תמיד בברכה אתגרים. כפי שמנסח זאת סנקה, "התלאה היא הזדמנות מוצלחת לרחוש מעלה יתירה". אם נכשל במבחן, אזי אנו צריכים לקבל בברכה את האירועים השליליים הללו כהזדמנות לאמן את עצמנו לקראת המבחן הבא. בכל זה, סנקה לא נרתע בבחירת הדוגמאות שלו על ההשגחה 4.5:
"מאין אדע, איך היית נושא צער חוסר־בנים, אם רואה אתה מסביב לך כל ילדיך? שמעתי אותך מנחם אחרים – אבל חפץ הייתי לראותך כשאתה מנחם את עצמך ועוצר בעדך מלהתעצב על המכאובים"
זו נקודה אכזרית אך חשובה. איך מישהו יכול לדעת עד כמה הוא יעמוד באובדן של אדם אהוב עד שיעבור את זה? זה חל על כולנו, אבל רלוונטי במיוחד עבור הסטואיים, שטוענים שאובדן של אדם אהוב אינו נחשב אירוע רע באמת.
אם זה נשמע קצת קיצוני לאוזניים מודרניות, סנקה הולך אפילו יותר רחוק. לא רק שאנחנו צריכים לברך על מה שנקרא מצוקה ואתגרים, אנחנו צריכים גם להתנער מהמזל הטוב. סנקה מתעקש ש"הסכנה הגדולה ביותר נובעת ממזל מוגזם". חיים זורמים ונוחים של יוקרה ועושר בלתי נדלה ישמשו רק כדי להפוך אותנו לשאננים, חלשים ועצלנים. לעולם לא תהיה לנו הזדמנות לגלות את האופי האמיתי שלנו, שלא לדבר על לאמן ולשפר אותו. והגרוע מכל, ככל שנחווה חיים רכים ונוחים יותר, כך יהיה קשה יותר להתמודד עם מצוקות כשהן סוף סוף יגיעו, כפי שיום אחד בוודאי יהיה. מה שנראה כמזל טוב הוא למעשה רע עבורנו, בעוד שמה שנראה כאסון מועיל לנו במספר דרכים. נקודה אחרונה זו מבוססת על הרעיון שהאני האמיתי שלנו הוא האופי או המוח החושב שלנו. אם ההשגחה בוחרת לפגוע בגוף שלי, שום נזק אמיתי לא נגרם לי, כי המוח שלי נשאר ללא פגע. אבל אם ההשגחה עושה את חיי כל כך קלים, עד שהמוח שלי לעולם לא נאלץ לעבוד, אז אני סובל מפגיעה אמיתית ככל שאני מחמיץ הזדמנות לטפח מידות טובות.
באשר לשאלה הפותחת מדוע אנשים טובים סובלים עוולות ואסונות בעולם שיש בו השגחה, סנקה מגיב באומרו שעלינו לצפות שהטובים ביותר בינינו יבחנו ויאומנו הכי הרבה. מורים מציבים את הבעיות הקשות ביותר עבור התלמידים המבריקים ביותר, גנרלים שולחים את החיילים האמיצים ביותר לקרבות הקשים ביותר, וכן הלאה. יתר על כן, מהדהד את הטיעון שראינו ממרקוס אורליוס קודם לכן – חיוני שטובות ורעות לכאורה מחולקים באופן אקראי בין הטובים והבורים כאחד, כדי להראות שהדברים הללו אינם כפי שהם נראים:
"מטרת האלוהים, וגם של החכם, היא להראות שמה שבני אדם רגילים רוצים, ומה שהם חוששים מפניו, אינם טובים או רעים; אבל נראה שיש טובות, אם אלה ניתנות רק לאנשים טובים, ושיש רעות, אם אלה מענישים רק אנשים רעים. […] לא מצא האל דרך יותר נאותה להוריד מעלת הדברים שבני־אדם להוטים אחריהם, זולתי במה שנתן אותם נחלה לנבלים וימנע אותם מאנשים ישרים." על ההשגחה 5
במובן זה ההפצה של דברים חיצוניים על ידי הטבע תומכת בטענותיה של תורת הערך הסטואית, המתעקשת שכל החיצוניים הם ניטרליים ערכית. אבל במובן אחר נראה שהתיאור של סנקה לוקח אותנו הרבה מעבר לניטרליות ערכית, שכן הטיעון שלו מעביר אותנו לא רק סיבולת כלפי מצוקות אל אדישות, אלא מעבר לחיוביות. כל האירועים, לא משנה עד כמה הם לכאורה רעים, צריכים להתקבל בברכה כחלק מתוכנית ההשגחה של אלוהים, וכתועלת ישירה עבורנו בפיתוח או בשימור המידות הטובות. אם הם מועילים לנו אז, לפי החשיבה הסטואית, הם נחשבים כטובה אמיתית. (שהרי הם תורמים לטיפוח המידות הטובות).
סיכום
הסטואים היו מפורסמים בעת העתיקה בזכות הפרדוקסים שלהם ויש משהו פרדוקסלי ביחס הסטואי כלפי הרוע. בתחום האתי, כמעט כולם לא מצליחים להגיע לאידיאל הסטואי של חכם המידות הטובות, ולכן נשארים חוטאים, לא משנה עד כמה הוא או היא מתקרבים לחוכמה. כפי שניסח זאת כריסיפוס באופן בלתי נשכח, מישהו שטובע מטר מפני השטח עדיין טובע. זה מרמז שהרוע נמצא בכל מקום. אולם כפי שראינו, כל אותם אנשים מרושעים כביכול, פועלים מבורות, מונעים על ידי כוונות טובות באופן טבעי ומוסטים מהתפתחות טבעית לעבר מידות טובות על ידי שילוב של טעויות שיפוט והשפעות חברתיות. כולם גם מרושעים וגם טובים מטבעם.
בתחום האתי, אני חושב שזה צריך להביא את כולנו להבנה כמו שחושבים הסטואים שאנשים הם לא רעים מטבעם. זה צריך להביא אותנו לסלחנות. לתקשורת טובה עם אחרים ולהראות את הדרך הנכונה בגישה החיובית שלנו. בסלחנות. אל תשאלו אותי עכשיו אם הייתי נוהג בסלחנות כלפי החמאס. לא. זו שאלה אחרת. מהחמאס צריך להתגונן. גם לא כל דיון על רוע צריך להגיע לקיצון. אולי נתחיל דווקא באתיקה שלנו ביחס שלנו לאחרים שקרובים אלינו ונשאף שגם לשונים מאיתנו ולטועים אנחנו ננהג בסלחנות.
בתחום הפיזיקלי, הסטואים (במיוחד הסטואים הרומאים המאוחרים יותר) מבלים זמן רב בטיפול בבעיית אירועים חיצוניים שליליים, וכיצד להתמודד איתם בצורה הטובה ביותר. הטווח וההיקף של העצות שהם מציעים מצביעים על כך שהם ראו בכך בעיה רצינית. אולם כפי שסנקה מבהיר, המצוקות והאתגרים הללו אינם רק שאינם באמת דברים רעים ככלל, למעשה הן יתרונות. למרות זאת, השפה של אתגרים והסיבולת ההרואית נותרה בעינה. שפה כזו נראית נכונה עבור מישהו שעדיין טובע, אבל עבור חכם סטואי אין רעות חיצוניות, ולכן שום דבר שדורש סיבולת.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments