Earthly Vanity and Divine Salvation (הבלות ארצית וישועה אלוהית) של הנס ממלינג. טְרִיפְּטִיכוֹן זה מציג את העימות בין היופי והמותרות הארציים, לבין הציפייה למוות וגיהנום.נחלת הכלל,
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
רוב האנשים שמנסים לשנות הרגל מסוים, פועלים בדרך של דיכוי ההרגל. פשוט מכריחים את עצמם להפסיק. בהרבה מהמקרים, אולי אפילו ברוב המקרים, זה פשוט לא עובד.
בשנות ה-20 של המאה ה-20, פיתח פרופסור לפסיכולוגיה ניסיונית בשם Knight Dunlap שיטה מעניינת.
השיטה של דנלופ, המכונה "תרגול שלילי".
אנחנו מניחים שאם נתרגל הרגל מסוים, הוא יעשה מחוזק. זו נקודת הנחה ראשונה לגבי הרגלים. לחזור עליהם שוב ושוב מחזק אותם והופך אותם לחלק מהאופי.
דנלופ הניח הנחה נוספת. בתנאים מסוימים עיסוק מרצון בהרגל יכול להיות בעל השפעה פרדוקסלי של הפיכתו לחלשה יותר, אולי אפילו ביטולו לחלוטין.
נקודת המפתח פה היא בחירה רצונית ומודעת. ההתייחסות שלנו היא משמעותית. דנלופ טען שב"תרגול שלילי" מה שקובע הם המחשבות והרצונות בתרגול.
אם אתם מבצעים שוב ושוב פעולה כלשהי מתוך כוונה להפוך אותה להרגל אז, עם תרגול, יש סיכוי סביר שתצליחו. עם זאת, אם הכוונה שלכם היא להחליש הרגל קיים, אז הסיכוי הוא שתצליחו.
אפיקטטוס מדבר על חיזוק הרגלים בספר השיחות 2 פרק 18:
"כל הרגל וכל כושר מתחשלים ומתחזקים על ידי המעשים הכרוכים בהם- כושר ההליכה על ידי הליכה ושל הריצה, על ידי ריצה. אם רוצה אתה להיות קורא טוב, קרא; כותב טוב - כתוב. אם עברו עליך 30 ימים רצופים ללא קריאה ותעסוק במשהו אחר, תראה מה יקרה. כמו כן, אם לאחר ששכבת במיטה 10 ימים, תקום ותנסה ללכת לטיול לא קצר, תראה עד כמה תהיינה רגליך נירפות. כללו של דבר, רצונך להתרגל לאיזו פעולה, עשה אותה דרך קבע, ואם רצונך לא להתרגל לה, הימנע מלעשות אותה והרגל את עצמך לאיזו פעולה אחרת במקומה. כלל זה חל גם על דברים שבנפש. אם כעסת, דע שלא מקרה בודד אירע לך אלא שהגברת את ההרגל זה, כביכול הוספת אש למדורה… כי הרגלים כשרים בהכרח יושפעו על ידי המעשים הכרוכים בהם…"
מצד אחד, הציטוט הזה מלמד אותנו שאפיקטטוס מכיר בהנחה הראשונה של חיזוק הרגלים או החלפתם בהרגלים אחרים ע"י חיזוקם והימנעות מהרגלים שאנחנו רוצים להפסיק. אבל גם בין השורות ניתן להבין שאפיקטטוס מדבר על הרצון שלנו והכוונה שלנו בניהול ההרגלים. כמו דנלופ.
אז נחזור לדנלופ.
הוא שם לב שקלדניות מתלמדות או לא מקצועיות, מתקשות לתקן שגיאות כתיב או הקלדה. אבל גם מעט תרגול בכתיבת המילה בצורה לא נכונה, תגרום לתיקון השגיאות.
למעשה בתקופתו של דנלופ עשו ניסויים בהבדלים בין ההנחה הראשונה של תרגול הרגלים לעומת תרגול שלילי. הממצאים שלהם הראו שבהקלדה מתמשכת שמתרגלת את הדרך הנכונה לכתוב, עדיין היו טעויות אך בתרגול שלילי של ההקלדה, הטעויות פחתו לאפס. חוקרים אחרים לאחר מכן המשיכו לנסות וכתבו שניתוח מפורט יותר של הנתונים נוטים לתמוך מאוד בהשערה של דנלופ של תרגול שלילי. ההמלצה היא גם לתרגל באופן ממוקד ואינטנסיבי ולא לבזר את התרגול.
איך לעשות תרגול שלילי
דנלופ ביקש מאנשים עם גמגום וטיקים ועוד הרגלים לא רצויים לבחור ומרצון לעשות את ההרגל שוב ושוב עם הרבה חזרה ומעט עיכוב בין תרגול לתרגול. אבל הכי חשוב, הם היו צריכים לזכור את המטרה שלהם לשבור את ההרגל. לדוגמה, לפני כל תרגול שלילי, אלה שהיו מעוניינים להתגבר על גמגום היו אומרים לעצמם:
"אני הולך לגמגם; אני הולך לשכלל את הגמגום שלי (כלומר, להפוך אותו קרוב ככל האפשר כמו הגמגום הרגיל שלי). אני צריך לעשות את זה עכשיו, כשאני רוצה, כי זה יאפשר לי מאוחר יותר לא לגמגם כשאני לא רוצה. ככל שאגמגם טוב יותר עכשיו, כך אפר את ההרגל לגמגם מוקדם יותר".
דנלופ מצא שאפשר לשבור הרגלים ככה. למרות שאת חלק מההרגלים צריך לתרגל כמה פעמים באופן עקבי במשך מספר שבועות. אני מניח שזה תלוי בהרגל ובנחישות שלנו. כמובן רק אם זה הרגל באמת.
לימים התרגול השלילי קיבל עוד שמות כמו טיפול פרדוקסלי ועוד. מה שחשוב לזכור שזה כולל התכוונות רצונית כאשר חוזרים על הרגל שרוצים להפסיק. מתוך ידיעה וכוונה שאנחנו עושים את זה שוב ושוב כדי להפסיק.
הלוגותרפיסטים טוענים שזה טיפול שפותח על ידי ויקטור פרנקל. הוא כינה את זה כוונה פרדוקסלית והוא השתמש בזה לטיפול בחרדות, פוביות, גמגום ועוד עם דוגמאות לרוב על מטופלים עם סיפורים מעניינים.
פרנקל כתב על הכוונה פרדוקסלית שהיא מורכבת לא רק מהיפוך של יחסו של המטופל כלפי הפוביה שלו מכיוון שתגובת ההימנעות הרגילה מוחלפת במאמץ מכוון - אלא גם בכך שהיא מתבצעת במסגרת הומוריסטית ככל האפשר.
וזה מה שאני אוהב בגישה של פרנקל. היא משתמשת בהומור.
פרנקל השתמש בשיטה עוד ב 1929. אפשר למצוא בעברית גם את ספרו של פרנקל "השאיפה למשמעות", שם הוא מקדיש פרק לשיטה. אני בכלל ממליץ על הספר הזה. פרנקל השתמש בשיטה גם לאנשים עם OCD וכמו דנלופ הוא טיפל בגמגום באמצעות כוונה פרדוקסלית. פרנקל כתב שהתכוונות פרדוקסלית מכוונת "להוציא את הרוח מן המפרשים של הפוביה". זה בנוי על היכולת שלנו להתרחק מעצמנו. כמו שהסטואים עושים "במבט מעל" שדיברתי עליו בפרקים קודמים. אם תחשבו על זה, רק בני אדם יכולים לצחוק על הפחד של עצמם או על החולשה שלהם. לויקטור פרנקל יהודי ניצול אושוויץ לא זר ההומור היהודי. או ההומור השחור. פרנקל כינה את זה כוח ההתרסה של של הרוח האנושית.
אחת הדוגמאות שפרנקל נתן, היא על רופא שסבל מהזעת יתר והגיע לפרנקל לטיפול בבעיה. זה גרם לו לפחד מהזעת יתר. הוא סבל מזה 4 שנים לפני שהגיע לפרנקל. כאשר הרופא הצעיר צפה שהוא עלול להזיע, הציפייה גרמה לחרדה שגרמה לו להזיע יותר. פרנקל יעץ לו להראות לאנשים עד כמה הוא מסוגל להזיע. כדי לחתוך את הקשר בין התופעה לחרדה ממנה. כאשר הרופא הצעיר חזר לפרנקל הוא סיפר לו שבכל פעם שפגש במישהו שעורר בו את הציפייה לחרדה מהזעת יתר, הוא אמר לעצמו: "קודם הזעתי רק ליטר אחד, אבל עכשיו אזיע לפחות עשרה ליטרים!" וכך, אחרי שנים של סבל, הוא היה מסוגל לשחרר את עצמו לצמיתות מן הפוביה אחרי טיפול אחד אצל ויקטור פרנקל. יש עוד הרב המקרים שמתוארים בלוגותרפיה. לא ארחיב עוד, מלבד אחד כי הוא דוגמא מעולה ושימושית מאוד לכולנו.
זה נוגע לפחד מאי-יכולת לישון. זה גורם להתכוונות יתר להירדם, וזו מונעת שינה. פרנקל ייעץ למטופל שלו לא לנסות לישון אלא להישאר ער ככל שיוכל, וכל הציפייה לחרדה מתחלפת בהתכוונות פרדוקסלית, שמביאה לשינה המיוחלת.
דאנלפ השתמש בתרגול שלילי כגישה העיקרית שלו למגוון רחב של בעיות, כולל הרגלים התנהגותיים כמו כסיסת ציפורניים, הרגלים נפשיים כמו דאגה והרגלים רגשיים כמו לכעוס על אנשים. במהלך השנים נעשה שימוש בטכניקות פרדוקסליות דומות לטיפול במגוון רחב אף יותר של בעיות.
טכניקה נוספת שהופכת נפוצה יותר ויותר בטיפול קוגניטיבי התנהגותי מודרני כוללת "זמן דאגה" מכוון. למי שמרגיש שקוע בדאגות מומלץ להקדיש, למשל, חצי שעה בכל יום לשבת על כיסא ספציפי ולדאוג מרצון. הדאגה נדחית עד לרגע שאפשר למקד יותר תשומת לב בתהליך. כמובן, אף אחד לא "דואג" בכוונה, דאגות מתגנבות למוח שלנו כשלא רוצים. אבל כאשר אנו מתחילים לחשוב על הדאגות שלנו בכוונה, הן נראות לעתים קרובות מגוחכות או טריוויאליות והמאמץ עלול להפוך למייגע לאחר זמן מה. זה גם עלול לגרום תחושת שעמום מהדאגות אם נעסוק בהם דרך תרגול שלילי אז אולי זה יגרום לעיכוב של ההרגל.
תחשבו על מילה אקראית. אפילו לדוגמא המילה "אקראי". אם תחזרו עליה הרבה פעמים ברצף: אקראי,אקראי,אקראי,אקראי,אקראי,אקראי,אקראי, אקראי. היא פתאום הופכת לנו בראש לצליל חסר משמעות. משמעות המילה כבר לא קיימת, רק הצליל נשאר.
לאחרונה זו הפכה לטכניקה נפוצה בצורה חדישה של טיפול קוגניטיבי התנהגותי המכונה Acceptance and Commitment Therapy (ACT). לדוגמה, נניח שמישהו מוטרד ממחשבה מעיקה כמו "כולם שונאים אותי!" לחזור על המשפט הזה בקול רם, הכי מהר שאפשר, לפחות דקה, ירגיש קצת קשה. אבל מחקרים מראים כי בכ-90% מהמקרים אנשים שעושים את זה מדווחים כי הביטוי מרגיש חסר משמעות כתוצאה מכך, מה שעלול להפחית מאוד את יכולת המחשבה הזאת לגרום למועקה.
זה הזמן לעבור לסנקה.
במכתב 26 לחברו לוקיליוס כותב סנקה שהוא על סף זקנה. כלומר הוא גם מלמד אותנו שהמכתבים האלו נכתבו בערוב ימיו והוא גם כותב: "עכשיו אני ירא כבר שהשארתי את הזקנה מאחורי". הוא אומר שהוא כבר מעבר לזקנה. הגוף שלו התבלה. אבל סנקה מודה לעצמו שהרוח לא פגועה. הוא כן מכיר בכך שגם המגרעות שלו הזדקנו. אבל רוח חזקה ושמחה לא מתבלה כמו הגוף.
סנקה כותב שהרוח הסירה מעליה מעמסות. למעשה הכוונה שהרוח היא עם הגיל משתבחת למי שמאמן את מידותיו. כאשר הוא אומר שהיא הסירה מעליה מעמסות, הכוונה למגרעות ודעות לא נכונות. האימון הרוחני הסטואי מסיר מעל הרוח - דהיינו הנפש, כל מיני דברים מיותרים ובעת זקנה, הרוח דווקא "אומרת שהזקנה היא פריחתה" כלשונו של סנקה. הרוח מצווה לבחון מה מהשלווה שיש בו, הוא חייב לאריכות הימים שלו ומה לחוכמה ומתינות המידות.
בעברית פשוטה מה שהוא אומר זה: שהשכל שלו אומר לו להרהר בעניין ולהבחין מה משלוותו וההרגלים המתונים שלו, הוא חייב לחוכמה ומה לגיל שלו; סנקה מוסיף שהוא צריך להבחין היטב בין דברים שהוא לא יכול לעשות לבין דברים שהוא לא רוצה לעשות.
"איזו מן תלונה זאת, איזו מצוקה היא זאת, אם נפגע מה שממילא חייב לבוא אל קיצו?" בזה הוא מתייחס להכרח שבזקנה ובמוות.
סנקה מתייחס פה לשתי סוגיות נפרדות. השאלה הראשונה היא השאלה הפתוחה שלא באמת אפשר לענות עליה במדויק, עד כמה שלוות הנפש שלו וההרגלים שלו היא תוצאה של מאמציו להפוך לבן אדם טוב יותר, או פשוט של העובדה שהוא מזדקן. התשובה, עבור רובנו, היא כנראה שילוב בלתי נפרד בין השניים. אבל, יש זקנים שלא שלווים ולא מתונים. דהיינו התמהיל של ההרגלים והגיל שלהם היה עם מרכיב חוכמה מעשית נמוך. כלומר הם פחות עבדו על עצמם לשפר את שלוות הנפש שלהם.
החלק השני הוא תזכורת לעצמו לגרסה של דיכוטומיה של שליטה: חלק מהדברים פשוט לא בכוחנו, אז אנחנו לא יכולים לקחת קרדיט על כך שלא עשינו אותם. מה שאנחנו צריכים להתמקד במקום זה בקטעים שנמצאים בשליטתנו, כי אנחנו בהחלט אחראים לאלה. זוהי מעלתה של חוכמה מעשית, או phronesis ביוונית (ו- prudentia בלטינית): זוהי הכרת הטוב והרע, ובמיוחד הידיעה שהדברים הטובים והרעים באמת באמת הם אלה שבשליטתנו - דהיינו הבחירות שלנו. השיפוטים הנכונים שלנו הם הטוב היחיד (עבורנו), והשיפוטים הלא נכונים שלנו הם הרע היחיד (עבורנו).
כשהוא כותב "איזו מן תלונה זאת, איזו מצוקה היא זאת, אם נפגע מה שממילא חייב לבוא אל קיצו?" הוא מתכוון שהסוף והתהליך המוביל לו הוא לא רע. אנחנו רק שופטים אותו ככזה. המוות הוא לא דבר רע ואנחנו צריכים להתחיל לשפוט אותו ככה. הוא לא מעלה ולא מוריד את אופיינו המוסרי. הוא לא בשליטה שלנו.
"אתה אומר, (סנקה פונה ללוקיליוס) 'פסגת המצוקה היא להידלדל ולהיכלות, או נכון יותר, להימוג. לא לפתע אנחנו מוכים ונופלים. אנחנו מתכלים לאט. כל יום נוטל משהו מכוחותינו'. כלומר לוקיליוס חברו של סנקה טוען שזה שיא המצוקה שהכוחות מתדלדלים עד סוף. נחלשים כל יום ומתכלים לאט. הוא שופט את זה לא נכון וסנקה עונה לו "האם יש סיום טוב יותר לחיים מלגלוש אל סופך כאשר הטבע מתיר את אחיזתו? לא שרע לעזוב את החיים פתאום, אלא שהדרך הזאת, לא להילקח, רכה יותר".
תנחשו מה זה הזכיר לי?
שני דברים.
אחד את השיר הנפלא של ניל יאנג
My My, Hey Hey (Out of the Blue)
My my, hey hey
השני, קורט קוביין מלהקת נירוונה לקח את השיר הזה מילולית מדי והמכתב שהשאיר אחר לאחר שנטל את נפשו בכפיו מסתיים במילים:
"עדיף להישרף מאשר להתפוגג" ("It's Better to burn out than to fade away").
סנקה לא היה מסכים איתם. גם אני לא. הם לא קראו מה סנקה כתב. הוא למעשה כתב במפורש "אניח למוות לשפוט מה היו הישגי".
ואז הוא כותב את החלק שמתקשר למה שדיברנו עליו בפרק הזה:
"על כן, לא בחרדה אני מתכונן ליום ההוא ובלי תחבולות והתחפשויות אשפוט את עצמי, אם אני רק משמיע דברים אמיצים או גם חושב אותם, אם העמדת פנים והצגה היו דברי הבוז שהטחתי בגורל".
אז ראשית, ההיסטוריה מוכיחה שסנקה צדק. הוא הלך לדרכו כמו שהפילוסופיה שהנחתה אותו הורתה. ללא חרדה ועם בוז לגורל. באופן אותנטי. שנית חשוב לשים לב מה הוא אומר פה, הוא הולך בלי חרדה והוא מתכונן ליום ההוא.
יש אנשים מלומדים , ויכוחי חכמים, משוררים, ספרים כל אלה, לא מלמדים "על חוסן אמת של הרוח". כפי שסנקה אומר.
מה שעשינו ולמדנו ובעיקר איך שפעלנו יתגלה בסוף. "אני מקבל את התנאים, אינני ירא את הדין. כך אני משוחח עם עצמי".
הוא מלמד אותנו את התרגיל הרוחני שהוא עשה עם עצמו. הוא מדבר עם עצמו ומשלים עם היות הזקנה והמוות הכרחיים. הוא מתרגל עם עצמו שהוא לא מפחד מהסוף. סנקה גם מצטט את אפיקורוס שאמר: "חשוב על המוות'." ואז סנקה מבהיר "או במשמעות ברורה לנו יותר 'נפלא ללמוד את המוות'... 'חשוב על המוות' מי שאמר זאת ציווה לחשוב על חירות. מי שלמד למות, פסק מלהיות עבד. הוא התעלה מעל לכל שלטון, הוא בוודאי מחוץ להשגתו.".
המשפט הנפלא שהוא אומר בסוף מכתב 26 "אחת היא השרשרת הכובלת אותנו- אהבת החיים. אמנם אין לשים לה קץ, אבל יש להקטינה.".
מי שלא דואג כל הזמן מלהזדקן מלמות, הוא יותר חופשי. לא צריך להפסיק את האהבה שלנו לחיים, אבל צריך לא לתת גם לה לשלוט בנו על ידי חרדות מהמוות והזקנה.
האפיקוראים, שאפו לחיים מאושרים ע"י הנאה. ההנאה שהם מתכוונים לה, מחולקת ל-2. הנאה קינטית, כלומר הנאה פעילה מאוכל, שתיה, מין וחברות עם אנשים. כאשר יש למתן את ההנאה הפעילה כדי שלא תהפוך לכאב וסבל. לדוגמא אם נאכל יותר מדי, נסבול. הנאה מחברים לא צריך להפחית ואפיקורוס תמך בה מאוד. ההנאה השניה היא סטטית. העדר סבל וכאב. לכן האפיקוראים לא התחתנו, לא היו מעורבים פוליטית, כי כל אלה יכולים לגרום לסבל. הסבל הגדול ביותר, הוא הפחד מהמוות. לכן לתפיסת אפיקורוס צריך לא לפחד מהמוות. הדרך שהוא מציע וסנקה מאמץ, היא לחשוב על המוות. כוונה פרדוקסלית. הסטואים בניגוד לאפיקוראים לא נמנעו, אלא התמודדו. לכן נוח היה לסנקה לאמץ את האימרה הזאת של אפיקורוס מבשר האסכולה היריבה לסטואים, כי היא מציעה להתמודד עם המוות ע"י הבנה שלו וקבלה שלו כהכרחי.
סנקה מדגיש את הצורך ב"תרגול מתמיד" של תרגילים מסוימים ותרגולים של להזכיר לעצמך, תרגולים מנמוניים כדי להפוך את הידע הפילוסופי של האדם להרגל. השתמשתי במונח "מנמוני" כי משמעות המילה היא כלי כגון תבנית של אותיות, רעיונות או אסוציאציות המסייעות לזכור משהו. ומקור המילה הוא מיוונית על שם האלה מנימוסינה (יוונית: Mνημοσύνη) או מנמוסינה (Mnemosyne) היא אלת הזיכרון במיתולוגיה היוונית, ביתם הטיטאנית של גאיה, אלת האדמה, ושל אורנוס, אל השמים. היא אימן של המוזות.
יש מספר מקומות במכתבים שונים שסנקה כותב שצריך ללמוד למות. במכתב 30 הוא כותב: "דבר גדול הוא, לוקיליוס, ומצריך לימוד מושך, להסתלק מן העולם בשלווה בהגיע השעה הבלתי נמנעת."
את הכוונה הפרדוקסלית והתרגול השלילי שעושה סנקה. אפשר ללמוד ממכתב 61 לחברו לוקיליוס. זה מכתב מאוד קצר ואפשר להבין ממנו שסנקה עושה עם עצמו תרגול שלילי על המוות.
סנקה כותב שאנחנו צריכים להפסיק לרצות את מה שרצינו. כשהוא זקן, הוא כבר לא רוצה מה שרצה כשהיה צעיר. אני בטוח שכולנו היום, לא משנה באיזה חלק של החיים אנחנו, אנחנו לא רוצים את כל מה שרצינו כשהיינו צעירים יותר. הוא משקיע את חייו לסלק מגרעות שלו. חולשות שלו. המטרה שלו היא שכל יום בחייו יהיה כמו כל חייו ככלל. כלומר בתרגום אחר: "שיהיה לי היום האחד דוגמא לכל ימי חיי". כלומר שהיום, יהיה יום דוגמא לכל יום אחר בחייו. סנקה מדגיש, הוא לא מתנהג כאילו היום זה היום האחרון שלו, כאילו בחוסר אכפתיות ופריצת גבולות כי אחרי המבול. אלא הוא מתייחס לכל יום כאילו הוא יכול להיות היום האחרון אז ראוי לתת לו משמעות. סנקה כותב את המכתב לחברו תוך מחשבה שזה יכול להיות הדבר האחרון שהוא יעשה. בשל כך, הוא נהנה יותר מהחיים. "כי אינני נותן ערך רב למספר הימים שימשכו עוד. קודם שזקנתי השתדלתי לחיים הגונים; עכשיו שזקנתי, אני צופה למיתה הגונה.". הכוונה בלמות מוות הגון, או מוות טוב, זה מתוך מוכנות למוות. למות ברצון. לקבל את המציאות. "התאמץ שלא לעשות דבר כנגד רצונך". זאת אומרת שמי שמתנגד למוות ימות בלי שהוא רוצה ויסבול מזה. אם נתמרד זה לא יעזור ונסבול. זה בדיוק מה שחווה מי שחרד מהמוות. החרדה והפחד, גורמים לסבל לאותם אלא שלא מקבלים את המציאות. את ההכרח. אז… צריך לכוון את הרצון. "נכוון את רוחנו שנרצה את מה שהנסיבות דורשות ובמיוחד שנהרהר בלי עצב בסופנו". זה בדיוק תרגיל של כוונה פרדוקסלית. לחשוב על המוות בלי עצב. לחשוב עליו כמשהו שאנחנו מקבלים אותו ורוצים.
אפרופו רוצים בו. חשבתי לספר את סיפורו של סיזיפוס. אני לא בטוח שכולם מכירים את הרעיון שעומד מאחורי הסיפור. אנשים מכירים בעיקר את העונש שקיבל לגלגל סלע ענק במעלה הר ובהגיעו לקצה הסלע מתדרדר לתחתית וכך נגזר על סיזיפוס לגלגל את הסלע לנצח. עונש שמלמד על החוסר משמעות בחיים. האקזיסטנציאליסטים עשו ממנו מנעמים בעקבות ספרו של אלבר קאמי "המיתוס של סיזיפוס".
אבל הסיפור המיתולוגי מעניין בעיני ויש לו מסקנות רלוונטיות אלינו היום.
סיזיפוס היה אדם רשע. הוא היה אדם מתריס נגד מוסכמות, חוקים וסמכות. היה תחמן לא קטן. הוא העמיד את סבלנות האלים בכמה הזדמנויות לרבות להלשין על זאוס והבגידה שלו. כלומר סיזיפוס היה תחמן וערמומי אבל לא חכם. על פי המיתולוגיה, לאחר המבול (כן, גרסה של סיפור המבול קיים גם במיתולוגיה היוונית), דאוקליון ופירה שורדי המבול, הולידו את הלנוס של על שמו היוונים מכנים את עצמם "הלנים" ואת ארצם "הלס". להלנוס נולד בן איולוס ולו היו 4 בנים, אחד מהם סיזיפוס.
מאחר וסיזיפוס הרגיז את האלים, זאוס שלח את המוות לקחת אותו. בדרך כלל הרמס ליווה את המתים לשאול. אבל בשל החוצפה של סיזיפוס, הוא זכה לביקור של המוות בעצמו - תנטוס. סיזיפוס הפגין בוז כלפיו. תנטוס הביא עימו אזיקי שלשלאות שחושלו בכבשן של אל הנפחים הפייסטוס. השלשלאות כושפו על ידי אל השאול הדס כך שמי שנאסר בהן, רק הדס יכול היה לשחרר אותו. סיזיפוס אמר לתנטוס שהוא לא מאמין שהאזיקים הללו עובדים בכלל והם בטח לא יסגרו אפילו על הזרוע השילדית של תנטוס. ככה הצליח סיזיפוס להערים על המוות ולכבול אותו.
לקח כמה ימים עד שבשאול הבינו שהם לא מקבלים נשמות חדשות. האלים התרגזו, כי רק הם בני אלמוות. שאר היצורים לא. חלק מהאלים נפגעו מהיעדר המוות. אל המלחמה נפגע כי אין הכרעה במלחמות בלי המוות. אלת האדמה, נפגעה כי המחזוריות של סוף חיים וצמיחה של חיים חדשים תלויים במוות. זה משבש את סדר העולם.
לאחר בדיקה של הרמס, הבינו האלים שסיזיפוס לא הגיע לשאול. האלים שחררו את תנטוס שרצה להביא לשאול את סיזיפוס הפעם עם תחושת נקם.
כאשר הגיע תנטוס, אמר לו סיזיפוס ציפיתי לך. כי סיזיפוס לא חשב שיתחמק לעד. למעשה הוא הכין את הקרקע היטב. הוא אמר לאשתו הצעירה ממנו והתמימה שהוא מבקש שלא יהיו טקסי מוות לאחר מותו כפי שנהוג. לא להקריב קורבנות, לא לשים מטבעות על גופתו עבור כארון משיט הסירה על נהר הסטיקס בדרך לשאול. למעשה לזרוק את גופתו לרחוב.
כאשר לקח אותו תנטוס לשאול והשאיר אותו ליד גדת הנהר, לא היה לו כסף לשלם לכארון. המשיט זרק את סיזיפוס לנהר. הוא יצא בגדה השניה בקושי כשמראהו עלוב. הוא נראה כמו שהגופה שלו נראתה כשזרקו אותה לרחוב. לא כמו עצמו. הוא הגיע בפני פרספונה אלת השאול אשתו של הדס. הוא טען שהוא נבוך להגיע במצבו בפני מלכת השאול, אבל זה בגלל אשתו המפלצתית שחיללה קודש שלא רצתה להשקיע בטקסי מוות ולהקריב לאלי השאול.
פרספונה רגזה על אשתו של סיזיפוס ועל הזלזול. הוא הציע לה להעניש את אשתו ולהחזיר אותו אליה בחיים והוא ידאג שהיא תשלם כל יום מחיה כי הוא מבוגר יותר ממנה והיא עדיין צעירה, אז יוכל להעניש אותה שנים רבות ביחס רע, עלבונות ואפילו אם יאפשרו לו להאריך ימים יותר ממנה, זה יהיה עונש עבורה והוא יהפוך אותה לשפחתו.
זה עבד. פרספונה שלחה אותו חזרה לחיים. אבל הוא חי באושר ועושר עד שמותו סוף סוף הגיע.
האלים לא היו מרוצים שסיזיפוס הצליח לחמוק מהמוות פעם שניה, אבל הם לא יכלו להפוך את החלטת פרספונה. כי האלים לא הופכים החלטות של אלים אחרים. תחשבו על זה, זה מעניין למה, אבל זה לא הנושא שלנו היום, רק אגיד שזה בגלל שהם מייצגים סדר בטבע בתופעות הטבע. לאחר שאשתו של סיזיפוס הלכה לעולמה, נגמר החוזה שלו עם אלת השאול. אז בא אליו המוות בפעם השלישי והאחרונה.
הרמס שליווה את סיזיפוס, אמר לו שאף אחד לא הצליח עוד לרמות את המוות והוא הצליח פעמיים. על הישג כזה מגיע לו הזדמנות לחיי אלמוות. הוא הוביל אותו לתחתית הר בתוך השאול ובקצהו למעלה אור. העולם של מעלה. סיזיפוס ראה שהטיפוס מוביל לפתח בתקרת השאול דרכו חדרה אלומת האור.
הרמס אמר לסיזיפוס שכל מה שהוא צריך לעשות זה לגלגל סלע במעלה וכשיגיע לפתח, הוא יפתח וסיזיפוס יוכל לצאת דרכו ולהפוך לסיזיפוס המלך בן האלמוות.
הרמס הציע לסיזיפוס 2 אפשרויות. לחיות לנצח בשדות אליסיום עם הצדיקים. או לגלגל את הסלע לפתח ולחיות לנצח למעלה בעולם בני האדם.
ההתלבטות בין נצח משעמם למטה, או נצח למעלה בו הוא יכול להינות מכל ההנאות, עליצות, גחמה ומקום בו העורמה שלו תשרת אותו.
סיזיפוס בחר כפי שאתם כבר יודעים לגלגל את הסלע. אבל הוא לא בנה על זה שהסלע יתדרדר לו חזרה למטה.
יש הרבה דרכים לראות את המשמעות של הסיפור הזה.
המופרכות שבחיים. חוסר משמעות. את המאמץ הסיזיפי בחיים, שוב ושוב אותה שגרה קשה. אכזריות הגורל, האבסורד ועוד.
אבל בהקשר שלנו, הסיפור מלמד שהמוות הוא הכרחי וההצמדות לחיים ולדברים התפלים בהם, זה לא חכם ומוביל למעשים לא מוסריים. לחיות לנצח בגלגול סלע זה גרוע יותר מהמוות. אבל לחיות את החיים שלנו בלי שיש להם סוף שידוע מראש באופן ודאי שיגיע, זה נורא. החלופה העדיפה היא לקבל את המוות. לקבל את ההכרח וכמו שסנקה כתב, לרצות את מה שהכרחי.
גם מרקוס אורליוס כתב לעצמו ותרגל בדיוק את זה. חשבתי להשאיר לכם לחפש את זה לבד כי יש הרבה אצל מרקוס אבל פשוט הייתי חייב לפחות חלק להביא ולהמחיש איך מרקוס התאמן על זה. ראשית בספר השמיני של "מחשבות לעצמי" (58) הוא ממחיש לעצמו למה לא הגיוני לפחד מהמוות:
"מי שאימת המוות עליו, הריהו חושש או מאובדן תחושה או מתחושה אחרת ושונה הן אם לא יוסיף עוד להרגיש, אזי לא יחוש אף שום דבר רע; ואם ירכוש תחושה אחרת ושונה, הלא יהפוך לברייה אחרת ולא יחדל לחיות".
בספר השני של "מחשבות לעצמי" הוא כותב:
"17 תקבל הרוח את המציאות שנגזרה לה כבאה מאותו מקום שממנו אף היא עצמה הגיעה; בכל עת תצפה היא למוות ותהיה דעתה נוחה עליה, כי לא תחשיבנו אלא כפירוק היסודות שמהם מורכב כל חי. אם היסודות עצמם אינם חווים כל רע בהִשתנותם התמידית האחד לרעהו, מדוע זה יחשוש אדם מהִשתנות כל היסודות ומהתפרקותם? הן דבר זה הוא כדרך הטבע, ובדרך הטבע אין כל רע."
מרקוס אומר מה שסנקה אמר, לקבל את המוות והוא גם חוזר לעצמו שזו השתנות בסה"כ. והוא עושה תרגול שלילי ואומר לעצמו בכל רגע תצפה למוות ותהיה דעתך נוחה עליו.
בספר 9 הוא כותב:
"…לפיכך אדם בר־דעת לא יתייחס למוות בפשטות, אף לא בגסות או בגאווה, כי אם ימתין לו כלאחד מתהליכי הטבע; ממש כשם שכעת ממתין אתה כי יֵצא ילדך ממעי אשתך, כך צפה לבוא השעה שבה נפשך תשיל מעליה את קליפת הגוף".
הוא כותב לעצמו לצפות למוות.
סנקה כותב לא מעט על המוות כמו מרקוס אורליוס. גם במובן הרחב שכל דבר בטבע משתנה. מתכלה והופך למשהו אחר. גם מרקוס אומר את זה. סנקה גם מדגיש שזה משהו אין ממנו מפלט. אם יגיע בהפתעה ואם בתהליך. זה אומר שאין באמת יציבות בחיים. חיי אנשים מלאים בשינויים אפילו של ערים מדינות. הזמן משנה גם ערים ומדינות וגם הרים גבוהים, ימים ונהרות. אז גם החיים חולפים. לרוב המוות אינו מפתיע אותנו. הוא מתקרב לאיטו. סנקה כותב שבכל יום אנחנו מתים קצת. החיים שלנו הולכים ופוחתים. כל יום שעובר המוות לוקח לו עוד יום. סנקה ממשיל את זה לשעון מים. הוא לא התרוקן רק לאחר שהטיפה האחרונה יצאה. הוא החל להתרוקן עוד שהיה מלא לחלוטין. כך לא הדקה והשניה האחרונות של חיינו הן המועד בו המוות. הוא החל להשפיע עלינו מרגע שנוצרנו. כל בני האדם נבדלים באורך חיים ואיכות חיים. אבל הסוף זהה לכולם. כמו שמרקוס כתב לעצמו בספר השישי של "מחשבות לעצמי":
"(24) אלכּסנדר מַאקֶדוֹן ונהג הפרדים שלו היו שווים בשעת מותם: או שהתמזגו עם אותם הגיונות יצירה אשר ליקום, או שנתפרקו זה גם זה לאטוֹמים".
המסקנה של סנקה והסטואים כמובן, שזה לא משנה אם המוות מתגנב פתאום או שהחיים ארוכים ומתמעטים בזמן, משנה טיב החיים. האיכות ולא הכמות. אורך החיים הוא בידי הגורל, אבל איכותם ואושרנו, תלויים ברוחנו. סנקה כתב זה יפה (מכתב 93.3):
"לא לחיים ארוכים עלינו לדאוג, כי אם לחיים מספיקים; אריכותם תלויה בטבע, סיפוקם – בתבונת לבנו. החיים הם ארוכים כשהם שלמים. שלמים הם אז, כשהנפש מקבלת בחזרה את קניניה ונעשית שליטה בעצמה".
אנשים לא יכולים לחיות בשלווה אם הם דואגים מהסוף. לכן סנקה מדבר הרבה על להתכונן ליומינו האחרון.
סנקה כותב במכתב 4:
"התקדם (כלומר תלמד פילוסופיה ותתאמן עליה) ותבין כי עלינו לפחד פחות דווקא ממה שמפיל עלינו פחד גדול. רעה אינה גדולה אם היא אחרונה. המוות בא אליך. נכון היה לפחד ממנו לו יכול היה להישאר איתך. אבל מן ההכרח הוא שעדיין לא בא או שבא וחלף."
בדיוק מסיבה זו סיזיפוס יכול היה לעשות כל העולה על רוחו לפני שהמוות בא. אחרי שהערים עליו, אבל הסבל הגדול שלו היה ממושך. מתמיד.
הפחד מהמוות הוא אחד הגורמים המאמללים בחיים. סנקה כותב באותו מכתב 4: "...לא יוכל לחיות חיי שלווה אדם המחשב בלי הרף כיצד להאריכם, גם לא המונה בברכות גדולות שנות חיים ארוכות. 5. חשוב כל יום ויום כיצד תוכל להיפרד מהחיים ברוח שלווה, שרבים דבקים ונאחזים בהם, כמו הנסחפים במימי נהר גועש הנאחזים בשיחים ואבנים. רבים מטלטלים באומללותם בין פחד ממוות וייסורי החיים. לחיות אינם רוצים למות אינם יודעים. 6. עשה אפוא את כל חייך נעימים וחדל לדאוג להם. אין קניין המהנה את בעליו, אלא אם כן הנפש מוכנה לאבד אותו. אין אבדה קלה יותר מאובדן דבר שאינו חסר לנו לאחר אובדנו. אמץ את עצמך ושא את מה שעלול לקרות גם לשליטים גדולים.".
זאת אומרת שאנחנו צריכים להתאמן על שחרור היאחזות שלנו בחיים שאינם בשליטה שלנו. "אחת היא השרשרת הכובלת אותנו- אהבת החיים. אמנם אין לשים לה קץ, אבל יש להקטינה.".
מכתב 30.4: "דבר גדול הוא, לוציליוס, וצריך לימוד רב, ללכת מכאן במנוחה בהגיע השעה שאין מפלט ממנה!"
לסיכום
יש 2 גישות ליצירת הרגלים או שינוי שלהם. הגישה של לבחור להתמיד בהרגל ובאמצעותה אם רוצים להשתמש בהרגל חדש להחליף הרגל שרוצים לשנות. 2 קווים מנחים לזה. האחד, הכוונה והרצון מתוך מודעות והשני האימון בהרגל.
הגישה השניה, גם היא מתוך קו מנחה של רצון ומודעות, אבל התרגול הוא שלילי. או כוונה פרדוקסלית. הדוגמא המועדפת עלי, אם השינה חומקת מאיתנו המחשבה שאנחנו לא מצליחים לישון מייצרת מעגליות כזאת שגורמת לנו להישאר ערים. אז התרגול השלילי אומר, לנסות להישאר ערים.
הכוונה הפרדוקסלית של פרנקל גם אומרת להתייחס בהומור לדברים. כמו ההומור השחור היהודי. עם שחווה רדיפות ומוות בשפע.
אחד הטיעונים שאני מעדיף לגבי הסיבות לא לפחד מהמוות "רעה אינה גדולה אם היא אחרונה. המוות בא אליך. נכון היה לפחד ממנו לו יכול היה להישאר איתך. אבל מן ההכרח הוא שעדיין לא בא או שבא וחלף".
וזה מביא אותנו לכוונה הפרדוקסלית באימון הסטואי של לחשוב על יום מותנו. ראשית, להבין ולקבל ברצון שזה הגורל שלנו. סנקה אומר לנו שהכרח שאנחנו רוצים בו, לא גורם לנו סבל. זו כוונה פרדוקסלית. זו התרסה מול המציאות. התרסה טובה יותר ממה שעשה סיזיפוס שחמק. הוא לא התמודד עם המוות. כאשר אנחנו יודעים שזה קורה בהכרח ואנחנו מקבלים את זה וחושבים שכל יום אנחנו יכולים ללכת MEMENTO MORI. הגנרלים הרומים שחזרו מהקרבות ועשו תהלוכת ניצחון, היה להם אדם שלחש באוזנם ממנטו מורי. זכור את מותך. את היותך בן תמותה. ענווה בבקשה. ההנאה מהחיים גדולה יותר. סנקה אומר "חשוב על המוות". מרקוס אורליוס אומר בכל עת תצפה למוות. סנקה כותב "נכוון את רוחנו שנרצה את מה שהנסיבות דורשות ובמיוחד שנהרהר בלי עצב בסופנו". הכוונה הפרדוקסלית הזאת אם נתרגל אותה, היא אחד הדברים שישנו את חיינו לטובה אפילו בלי שנשים לב איך. "דבר גדול הוא, לוציליוס, וצריך לימוד רב, ללכת מכאן במנוחה בהגיע השעה שאין מפלט ממנה!"
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments