שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפרק היום יעסוק בדעות של אחרים אבל בעיקר באומץ לסוגיו. לא בהכרח מה שאתם חושבים עליו כאומץ. גם. יש היום דוגמאות בשפע לאנשים שנוהגים בגבורה. אבל חשוב להכיר את כלל סוגי הגבורה והאומץ.
הזכרתי רבות את דיכוטומיית השליטה של אפיקטטוס את הפרק הפותח של ספרו "המדריך". "הדברים הקיימים נחלקים לשני סוגים: אלה הנמצאים בשליטתנו ואלה שלא. הדברים שבשליטתנו הם: דעה, דחף, תשוקה, הימנעות, ובקיצור — כל מה שהוא פרי עשייתנו."
כשאנחנו רוצים משהו מאוד, אנחנו נמשכים אליו. אם ננהג על פי מידת המתינות, זה לא ישלוט בנו. לחילופין, אפיקטטוס אומר גם שהדברים שבשליטתנו, הם ההימנעות שלנו. לא בכדי אלה 2 דברים שהוא כורך יחדיו. יש לנו תשוקות שיכולות להתדרדר מעבר לשליטתנו. אלא אם נפעיל את היסוד השולט שלנו, את השכל החושב ונאמן את מידת המתינות שלנו לשלוט בזה. החלק של הימנעות, הוא הצד השני של המטבע. אם יש משהו שאני נרתע ממנו, אני מנסה להימנע ממנו. המידה שאנחנו צריכים לאמן היא האומץ שלנו לא להימנע ממה שמרתיע אותנו, אם זה אכן משהו שהשכל יגיד לנו שנכון שלא נמנע ממנו. מידת המתינות והאומץ הולכים יחדיו. כי מתינות, זה לא רק לא לעשות משהו יותר מידי, זה גם לא לעשות משהו פחות ממה שצריך. זה מצריך מאיתנו אומץ. לעיתים אפילו לאלץ את עצמנו לעשות את מה שצריך ולא להימנע או להרתע.
בין היתר, זה מה שעשה את הסטואים לאורך ההיסטוריה אנשי מפתח וכאלה שעושים מה שצריך בלי פחד.
את האומץ אפשר לחלק לכמה מקורות:
אומץ פיזי.
האומץ לא לקבל את מה שאחרים מעריכים.
האומץ להתעלם מדעותיהם של אחרים.
האומץ להתמודד עם כל מה שנקרה בדרכינו. מה שיביא עלינו הגורל.
האומץ להתגבר על עצמנו, על נוחות שיש לנו בדברים שלא נכונים לנו. לשנות את עצמנו, כי זה נכון לעשות.
לגבי הראשון:
הסטואים מאמינים שמהותו של כל אדם, זה ההיגיון שלו. היכולות לחשיבה רציונלית. זה מה שעושה כל אחד למי שהוא. הגוף לעומת זאת, לא בשליטתנו ונתון לשינויים שלא בשליטתנו. הוא לא אנחנו. הוא מאכלס את נפשנו. את הרוח שלנו. אפיקטטוס מתאר את זה נפלא בתחילת ספר "השיחות" הראשון שלו כסוג של תיאור שיחה:
" - ובכן אאסור אותך באזיקים.
בן אדם! מה אתה סח? האותי תאסור? את רגלי תאסור, כי לרצוני החופשי לא יוכל אפילו זאוס עצמו!
אשליכך לבית האסורים.
רק את גופי העלוב.
אערוף את ראשך.
וכי מתי אמרתי לך שרק ראשי בלבד אינו ניתן לעריפה?" "השיחות" 1.1.23-24
ההפרדה הזאת בין הגוף המתכלה לבין הרצון החופשי, מייצרת תנאים נוחים יותר לאומץ. מי שנותן ערך גדול יותר לבחירה החופשית שלו על פני שימור הגוף שבין כה וכה מתכלה ולא בשליטה שלנו, יכול לעשות בחירה אמיצה יותר.
ברגע שאנחנו לא מפחדים לגופנו, אז אי אפשר לאיים עלינו בפגיעה פיזית. זה מאפשר לעשות הרבה בחיים מבלי לפחד מאחרים או מתוצאות. כמובן, שאם זה בתבונה, אז זה מתבטא אחרת.
סטואי נותן ערך רק למידות הטובות שלו עצמו ובעיקר לכישורי השיפוט. לשכל החופשי. אם מישהו משקיע את חייו בצבירת הון למשל, או מוניטין וכוח, אז באופן טבעי הוא יפחד לאבד את אותם דברים. הסטואים לא נותנים ערך לדברים שאינם בשליטתם. לכן אין פחד לאבד את הדברים הללו.
אם מישהי נותנת ערך לעשייה המוסרית שלה עצמה. בשל כך, היא צברה לעצמה שם במקצוע שלה והיא יודעת מה ערכה. אז היא לא דואגת שמישהו יפגע לה במוניטין אם היא לא נותנת ערך למוניטין הזה, אלא רק למה שהיא עושה. היא לא מפחדת שיפגעו בשמה.
כך גם אם היא עמלה והרוויחה יפה, אבל הכסף לא היה המטרה שלה אלה היא נותנת ערך לעשייה, היא לא מפחדת לאבד את הכסף, אם זה מה שהגורל יביא.
עבור הסטואים כל דבר חיצוני לכישורים הרציונליים, הוא או מועיל או לא. אבל לא מעלה ולא מוריד את האושר ואת המוסריות. אין לו ערך בפני עצמו. אז אין פחד לאבד.
זה גם אומר, שאי אפשר לפתות סטואי בשוחד או מתנות. הוא לא יתן להם ערך על פני היושרה שלו. הסטואית שלנו מהדוגמה, לא תחליף את ערכיה בשום דבר חיצוני: לא בשביל עושר, לא בשביל מוניטין,
לא כוח.
אפיקטטוס אומר למשל בספר "השיחות" 1.9.20: "מה הטעם לדברי חנופה? למה לקנא במישהו אחר? למה להעריץ את אלה שיש להם הרבה רכוש, או כוח ומעמד, בעיקר אם הם נוחים לכעוס? מה כבר הם יעשו לנו? מה שהם יכולים לעשות, זה לא משהו שאנחנו שמים אליו לב. כי מה שבאמת מעניין אותנו, אין להם כל שליטה עליו. מי יכול לשלוט באדם שחושב ככה?" .
עשיתי קצת הקללה של התרגום פה. מה שאומר אפיקטטוס ממחיש איך אנשים שלא נותנים ערך למשהו, הוא לא יכול לאיים עליהם או לגרום להם לפחד.
אז מקור נוסף לאומץ, הוא בכך שאי אפשר לאיים על סטואי או לשחד אותו או אותה לעשות משהו שאין לו ערך בעיני הסטואי.
זה מביא אותי למקור אומץ נוסף שבעיני הוא מהחשובים בגלל שהוא נפוץ מאוד.
דעות של אחרים
זה תחום שמצריך הרבה אומץ. לא להתרגש ממה שאומרים לנו או עלינו. לא להתרגש מדעות של אחרים. פעמים רבות אנחנו מתאימים את ההתנהגות שלנו על פי מה שאנחנו חושבים שיגידו עלינו. זה אומר שלעיתים אנחנו מתפשרים על הערכים שלנו, על היושרה שלנו ועל המידות הטובות שלנו כדי למצוא חן בעיני אחרים שדעתם עלינו תהיה טובה. אם אין לנו אומץ להתנגד לדעות של אחרים, או לדעה שלהם עלינו, אנחנו עלולים לפגוע באופי של עצמנו. ביושרה שלנו.
סנקה כותב באיגרת שלו "על אומץ לב המשכילים" 14:
"המשכיל לא ישגיח במה שאנשים מכנים חרפה או צרה. הוא אינו הולך בנתיבות ההמון, … כן הוא הולך בדרך שאינה מתאימה לדעת הרבים".
אבל קצת קפצתי קדימה עם האיגרת הזאת של סנקה. היא נכתבה בסמיכות לתקופה שהקיסר קלאודיוס הגלה את סנקה לאי קורסיקה. שנת 41 לספירה בערך. לא ברור אם האיגרת נכתבה בגלות, או אחריה. אבל סנקה באותה עת חווה את הפוליטיקה הכוחנית ולא ישרה שבחצר הקיסר.
סנקה כותב שצריך ללכת בדרכם של החכמים. התרגום הישן מאוד של אהרן קמינקא, מכנה אותם "משכילים" מה שמכונה באנגלית SAGE. סנקה כותב שללכת בדרך של החכמים, היא דרך תלולה עם מכשולים. אבל לא צריך להתפלא, שהדרך תלולה כי בדרך מישור לא עולים למעלה. הוא גם אומר שזה רק נראה שהדרך ארוכה. אבל אם מתמידים במסלול הנכון, זה דווקא לא קשה.
סנקה נותן דוגמא את קאטו הסטואי החכם. לא העריכו אותו בני תקופתו כפי שהיו צריכים. קאטו התנגד לחוק שרצו להעביר פומפיוס ויוליוס קיסר. שניהם לימים פתחו במלחמת אזרחים ברומא בה ניצח כמובן יוליוס קיסר וקאטו היה אחד המתנגדים הבולטים לדיקטטורה של יוליוס קיסר. קאטו הושפל בשל התנגדותו לחוקים של קיסר. אבל סנקה כותב בפרק 2 ש: "כל רעה וחרפה לא תוכל לבוא על איש משכיל." הסטואים ראו בכמה דמויות כמודל לאיש חכם. הזכרתי בעבר את הרקולס וגם את אודיסאוס כמודלים לחכם סטואי. סנקה כותב שקאטו מודל טוב מהם כמופת. כי הרקולס ואודיסאוס נחשבו לחכמים בשל התגברות על מכשולים וסבל. כי הם בזו לתאוות הגוף וניצחו. כמו המקור הראשון לאומץ שתיארתי קודם.
אבל קאטו לא נלחם במפלצות מיתולוגיות, הוא גם לא חי בתקופה שאנשים האמינו שאדם יכול לשאת את הרקיע על כתפיו. סנקה מתייחס פה לאחת המשימות של הרקולס שכדי לעמוד בה הוא החליף את אטלס הטיטאן בלהחזיק את הרקיע. סנקה מוסיף שהגיע הזמן שהתבונה תחליף את האמונות של ימי קדם. כלומר אמונות מיתולוגיות. בהשאלה לימינו, אמונות תפלות.
המאבק של קאטו, הוא ברדיפת הכבוד לגווניו השונים. הרדיפה אחר הכוח. כי קאטו התנגד לחלוקת הארץ ל-3 השליטים שנקראו הטריומוויראט - יוליוס קיסר, פומפיוס וקראסוס. הם חילקו ביניהם את השלטון ומנעמיו. לאחר מותו של קראסוס בקרב מול הפרתים במזרח, החלה מלחמת האזרחים בין פומפיוס ליוליוס קיסר. קאטו נלחם לשימור הרפובליקה. אבל ניסו להשפיל אותו, לקחת לו את המשרה. סנקה מתאר את זה כך: "וכנגד חטאי ממלכה שוקעת ונופלת מכבוד עצמה עמד הוא לבדו, גם החזיק במדינה השוקעת ככל מה שהיה יכול לעצור בה ביד אחת, עד אשר נדחה גם הוא… קאטו לא האריך ימים אחרי אובדן החופש ולא החופש אחרי מות קאטו. היתכן איפוא לחשוב כי חרפה היה יכול לעטות עליו העם במנעו ממנו משרה או בהפשיטו ממנו את הטוגה? או בזרקו טינופת מפיו על ראש אדם קדוש כזה? שוקט הוא המשכיל, וכל רעה או חרפה לא תאונה אליו! ".
סנקה מתאר התנהגות אמיצה של אדם שנלחם על מה שנכון גם כאשר המון מוסת ודיקטטור מנסים להרע לו ולהשפילו.
"כמו שצור בולט בתוך הים, נשאר איתן במשבר הגלים ומעזוז המונם במשך הדורות אין אף רושם ניכר בו- כך רוח המשכיל אמיץ, וככל אלה, אשר הזכרתי, כוחו אגור בקרבו לעמוד בוטח ושלו מכל פגע".
סנקה מתאר את החכם הסטואי כאדם שלו למול פגעי אחרים. זה לא שלא ינסו לפגוע בו או לא יכולים לעשות לו נזק. הוא פשוט לא נפגע מכל אלה. הוא לא מתרגש מכל אלה. השלווה שמצוי בה האדם החכם, היא בשל כך שאירועים חיצוניים לא משפיעים על אושרו.
כסרכסס המלך הפרסי מכונה גם חְשְיָארְשָׁ הראשון, שככל הנראה הוא אחשוורוש, נלחם ביוונים. סנקה מתאר אותו המלך המטורף "אשר בהמון בליסטראותיו דמה להחשיך את היום." מי שמכיר את הסרט "300", המתאר את קרב תרמופילאי, יש שם סצנה שבה המלך כסרכסס אומר ללאונידס המלך מספרטה שהחיצים של הצבא הפרסי יסתירו את השמש. אז ליאונידס עונה לו, אז נלחם בצל. זה מתואר אצל הרודוטוס ההיסטוריון הראשון. לזה מתייחס סנקה. ובסרט ציטטו יפה את הרודוטוס. סנקה מוסיף שאף אחד מהחיצים לא יכול היה לפגוע בשמש. ככה זה החכם. אי אפשר לפגוע בו. כסרכסס גם רצה לאסור את הים. מתאר סנקה. אלה מעשים שלא יפגעו באלים ובאופן דומה לא בחכם. כי ההגיון הרציונלי של החכם הוא כמו האלים. הוא לא מתרגש מדברים חיצוניים. יש בו שלווה. היא מאפשרת לבעליה לא לפחד. "אינני יודע ברור, אם אין החוכמה מראה ביותר את כוחה על ידי המנוחה שהיא נותנת לעומת המתגרים בה, כמו שראיה ניצחת היא לכוחו של שר צבא הבוטח בכלי זינו ובחילו, אם הוא יושב בשלווה אף בארץ האויב".
אז אם נדמה את דעתם של אחרים עלינו ובכלל לחיצים של אחשורוש, מי שלא מעניין אותו הדעה של אחרים עליו, הוא כמו שר צבא, שבטוח בכוחו גם אם יושב בארץ אויב.
זה מה שנותן אומץ.
סנקה אומר שיש אנשים שהכלימה, או הבושה משפיעים עליהם מאוד. כמו אלה שמעדיפים לקבל מכות מאשר סטירת לחי. כי לכאורה הסטירה משפילה יותר. הם מעדיפים לקבל מכות מאשר השפלה שיקללו אותם. "עד כה גברה הסכלות, שאין המכאוב בלבד, כי אם גם רעיון המכאוב מענה אותנו" כמו ילדים שמפחדים מצל או פרצוף משונה.
לחוכמה יש רק רעה אחת והיא החרפה. "אבל היא (החרפה) לא תוכל להיכנס למקום שבו שוכנים כבר הצדק והיושר".
כלומר, אנחנו צריכים להתבייש רק אם אנחנו עושים משהו לא ראוי. אז אצל המשכילים, אין בושה וכלימה כי הם תמיד פועלים ביושר וצדק.
סנקה כותב שהגורל לא יכול לקחת את מה שהוא לא נתן. זאת אומרת, שהחכם נותן ערך רק למה שיש לו שליטה עליו. על השכל שלו עצמו. על מידותיו הטובות שלו עצמו בלבד. החכם נותן ערך רק ליושרה שלו ומעשיו הטובים. לכן, לגורל אין מה שהוא יכול לקחת ממנו. את מידותיו הטובות, אדם משיג בעצמו בעזרת אימון פילוסופי, בשל האתיקה שלו. "קניין אחד יש לו שהוא מחזיק בו: הצדק, וממנו לא יוכלו לגרש אותו… אם איפוא לא יוכל העוול לפגום במה שהוא קניין המשכיל בעצמו, כי זה כלול בצדקו ושלוותו מפחד- לא יוכל עוול להעשות בו כלל". (פרק 5)
נקודה נוספת לגבי האומץ. אכן החכם לא נפגע מעוולות או יחס לא הולם כלפיו. הוא לא מתרגש. הוא לא מתרגז כי זה יגרום לו למכשלה לפעולה נכונה. "על כן הוא נשאר בקומתו הזקופה ובשמחת לבו, והששון מרום נפשו תמיד. לא רק שאיננו מצר על המקרים ועל בני האדם שפוגעים בו, כי אם משתמש הוא בפעלי העוולה הללו, ועל ידיהם הוא מפשפש במעשיו ומנסה את צדקתו". כלומר, לא רק שהחכם לא נפגע מעוולות, הוא משתמש בהם כדי לראות איך הוא יכול לעשות צדק.
עוולות לא מטרידות את נפשו, אבל הן המקום בו הוא יפעיל את חוש הצדק שלו. לתקן עוולות.
סנקה מוסיף שאת החכם אי אפשר לבייש. אם מישהו יגיד עליו משהו רע. לא יזמין אותו להיכנס כשהוא מזמין אחרים, ינסה להעליב, לצחוק עליו ועוד שכאלה, זה לא יבייש את החכם כי הביטחון שלו בעצמו לא מעורער. החכם אומר לעצמו שיש דברים גרועים יותר בעולם. כמו המלחמה שאנחנו עוברים כבר למעלה משנה נכון להיום. סנקה אומר שהחכם לא יהיה אדיש למלחמות כאלה, לאובדן. הדברים הקטנים, העלבונות הקטנות לא נוגעים בו בכלל. הדברים הקשים באמת, אכן יקשו על החכם, הוא לא עשוי אבן אומר סנקה. אבל הוא יתגבר. הוא לא משאיר את הפגיעה אצלו, הוא משתחרר ממנה.
היבט נוסף של אומץ. סנקה מתאר מקרים בהם אנשים נפגעו כאשר כינו אותם בשמות. למשל אדם שראו אותו בוכה במושב הסנאט כי מישהו כינה אותו "בת היענה מרוטת הנוצות". כינויי עלבון מוזרים היו ברומא העתיקה. סנקה מדגיש שכנגד נאצות אחרות האיש נשאר חזק ברוחו. אבל דווקא האמירה הזאת הביאה אותו לכדי בכי. בגלל חולשת הנפש כשהשכל מסתלק. ככה מתאר את זה סנקה. מה אכפת לנו אם מישהו מחקה אותנו או לועג למאפיין כלשהו בנו? סנקה שואל האם החיקוי או הלעג מגלים יותר ממה שהמום שלנו מגלה בעצמו? או הטעות שעשינו וצחקו עלינו בגינה?
סנקה אומר שאנחנו שוללים מאנשי הזדון את החומר ללעוג לנו, אם אנחנו מקדימים אותם וצוחקים בעצמנו על הכשל, הטעות או המום.
גם אפיקטטוס אומר משהו דומה. ב"מדריך" 33: "[9] אם יבשר לך אדם כי מישהו מדבר עליך רעות, אל תגן על עצמך כנגד הנאמר, אלא ענה: "אדם זה אינו מכיר את מגרעותי האחרות, שאם לא כן לא היה מונה רק את אלה."
זה למעשה אומץ להכיר במגרעות שלנו וזה אומץ להתמודד עם ניסיון להגחיך אותנו או להעליב אותנו, מבלי לתת למעליבים כלים. זה לעמוד כנגדם ולא להתרגש. האומץ מתחיל בלקבל את עצמנו וממשיך דרך התמודדות. זו התמודדות מעולה כשאי אפשר באמת לפגוע בנו.
האומץ הוא גם לנהוג באיפוק. המידות הטובות תמיד קשורות זו בזו. המתינות והאומץ הם מרכיב של חוכמה מעשית. אנחנו צריכים לתת להם לעשות את הבחירה הנכונה. סנקה מספר על ההתנקשות בקיסר קליגולה. אחד העריצים הגרועים בהיסטוריה וידועים לשמצה. סנקה בעצמו חווה את קליגולה ששלח אותו לגלות כי קינא ב יכולותיו הרטוריות של סנקה.
הוא מתאר את קליגולה כמכוער מאוד וחומר ללעג בעצמו, אבל הוא נהג ללעוג לאחרים ולהשפיל אותם. אבל לא היה מוכן לקבל יחס לא הולם כלפיו. שזו תכונה שבד"כ מאוד מאפיינת עריצים. סנקה מספר שבאירוע פומבי, קליגולה תיאר בפני אחד מחבריו. איש בכיר ברומא, כיצד ניהל רומן עם אשתו עד שנמאס לו ממנה. קליגולה אפילו תאר את המעשים באותו אירוע בפני הבעל הנבגד.
האיש הפגין איפוק. אבל הקיסר היה נוח להתרגז אפילו כשכינו אותו קליגולה. זה היה כינוי. שמו היה גאיוס. בתור נער הוא גדל במחנה צבאי והיה נועל נעל צבאית שכמובן לא הלמה אותו וכינו אותו קליגולה שהמשמעות של השם היא נעל צבאית. בתור עריץ, הוא היה כועס אם מישהו בטעות היה מכנה אותו כך.
איש אחר, אחד משרי הצבא ברומא בשם – Chaerea כירא, גם היה סופג עלבונות מקליגולה. אבל היה שומר על איפוק. עד אשר היה הרגע נכון והוא היה הראשון מבין הקושרים, שהניף חרב על קליגולה. סנקה מתאר איך הבחור שהושפל על ידי קליגולה בתיאורי הרומן עם אשתו, זכה לנקמה ע"י אחר רק בשל גילוי איפוק.
זה בהחלט מצריך הרבה אומץ.
אפשר למצוא נחמה ברעיון כי אם נהיה נוחים לפיוס ולא נחפש נקמה, יהיה מי שיעניש את המרושעים, כי הם יביאו את זה על עצמם. סנקה מתאר את אנטיסתנס שהיה תלמידו של סוקרטס ומייסד האסכולה הצינית והמורה של דיוגנס הציני. צחקו עליו שאמא שלו היא ברברית מארץ תרקיה. אצל היוונים מי שלא היה מארצם היה ברברי. התשובה של אנטיסתנס היתה שגם האמא של האלים הייתה נוכריה מהר אידה.
הכוונה לפולחן בהר אידה, לאלה בשם קיבלה או קיבלי. שמקורה בפריגיה שזה באנטוליה של ימינו. היא מתוארת כדמות שמנמנה ולידה לביאות. היא אומצה לתוך הפנתיאון היווני וגם הרומי. בסביבות המאה ה-6 לפני הספירה, חדרו הפולחנים לאלת האם האנטולית מפריגיה ליוון והם קראו לה מאטר (Mātēr או Mētēr, "אמא") היא "אם כל האלים וכל בני האדם". קיבלי נטמעה בקלות עם דמותן של כמה אלות יווניות, במיוחד ריאה, בתור Mētēr theōn ("אם האלים"). ריאה היא אמו של זאוס במיתולוגיה. היא אומצה ע"י הרומאים גם כי הם האמינו שהם צאצאים של הטרויאנים והיא אלה טרויאני. היו גם פולחנים סביב האלה הזאת שכללו נבואות כמו לאורקל בדלפי.
אבל אני סוטה מהנושא. הפואנטה היא ש אנטיסתנס בחריפות שכלו לא מתרגש מהעלבון.
סנקה כותב ש "זהו החופש, לרומם את נפשנו על כל עוולה ולעשות אותה לבדה למקור כל הדברים המשמחים אותנו". כלומר הנפש שלנו עצמנו היא לבדה צריכה להיות מקור השמחה והאושר שלנו. זה מצריך אומץ לרומם את נפשנו לנוכח עוול.
בכל מה שקשור לאופי של הסטואי, הוא לא מאפשר לשום דבר להשפיע עליו חוץ מהבחירות החכמות שהוא או היא עושים. זה לא נתון לפשרה, זה לא כפוף לדעות של אנשים אחרים. אִם אחרים לא מקבלים את הערכים שלנו, זה לא מעניין . הסטואי יציב ובאומץ עומד על שלו.
כמו שמרקוס אורליוס כתב לעצמו בספר 12 של "מחשבות לעצמי":
"4) תכופות תמהתי כיצד איש איש מאיתנו אוהב את עצמו יותר מכול, אך עם זאת פחותה בעיניו חשיבות שיפוטו העצמי משיפוטו של הזולת."
הסטואים האמינו שהזמן שאנו מבלים בדאגה ממה שאחרים חושבים הוא הזמן שיכולנו לנצל באופן יעיל יותר לבניית האופי שלנו או לטפח את הסגולות שלנו.
מרקוס כותב את זה בספר 3.4: "אל תכלה את יתרת חייך במחשבות על אודות אחרים, אלא אם כן יהיה בכך דבר מה לטובת הכלל. מדוע תגזול מעצמך את המטלה האחרת? כלומר, תהייתך על מעשיו של פלוני וסיבתם, מה אומר הוא, מה בנפשו, מהן תוכניותיו וכיוצא באלה, מסיטה אותך מהקפדה והשגחה על היסוד המושל הטמון בך".
אז כשאנחנו מפסיקים לדאוג ממה שאחרים חושבים עלינו, אנחנו לא רק נעשים חסרי פחד, אלא גם מרוויחים זמן ושלווה.
בספר הרביעי: "18) מה רב המרגוע הנכון לאיש, אשר אינו מביט בשכנו — מה אומר הוא, עושה או חושב, אלא עניינו אך ורק במעשיו שלו; זאת למען יהיו אלה צודקים, טהורים וראויים לאדם טוב. אל תסב מבטך אל מי שדרכיו אפלות; רוץ היישר אל עבר מטרתך וממסלולך אל תסטה ימין ושמאל.".
בקיצור לא מעניין מה אחרים חושבים.
התגברות על פחדים נוספים, היא התגברות על הפחד מהעתיד. אנחנו זקוקים לאומץ להתגבר על פחד מהעתיד. מי שמתרגל סטואיות, יודע שהוא מטפח היום את ההרגלים ואת הכלים הנכונים להתמודד עם מה שיבוא וזה תרופה לפחד מהעתיד. בספר 7 כותב מרקוס: "(8) אל יטרידך העתיד. עוד תגיע לשם, אם הכרחי הדבר, ובאמתחתך אותו הִגיון המשמש אותך להתמודדות עם ההווה."
סיבה נוספת, היא שהעתיד לא בשליטה שלנו. אז עדיף לנו לעשות היום מה שבשליטה שלנו וכאמור לטפח היום את הסגולות שלנו. זה משהו שכן בשליטה שלנו.
זה מחזיר אותנו לדיכוטומיית השליטה שפתחנו איתה. כי בשליטה שלנו "...הם: דעה, דחף, תשוקה, הימנעות, ובקיצור — כל מה שהוא פרי עשייתנו."
אפיקטטוס אומר בספר "השיחות" 2.2.6: "כל זמן שבידך רשות ההכרעה במה לרצות ובמה למאוס, למה תדאג עוד? כאן הקדמתך, כאן הרצאתך, זאת הוכחתך, זה נצחונך, כאן סיכומך וכאן תהילתך.".
אומץ הוא הכלי, הכישרון והסגולה שאנו משתמשים בה כדי להתגבר על הסלידה שלנו - בין אם זה לגבי מוות, דברים חיצוניים שלא בשליטתנו, דעות של אנשים אחרים או רתיעה ממה שעלול לקרות בעתיד.
זה גם מה שמביא אותנו לעשות את הדבר הנכון. זה משהו להתאמן עליו.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments