John Reinhard Weguelin – Bacchus Triumphant Created: 1882
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
לפרק קראתי "על המידה הנכונה לשלוות הנפש", כי הוא בעיקרו עוסק בחלק שלנו בהפרת השלווה. בפרק הזה יש גם, איך להיות אנשים נוחים. לא טרחנים וכעסניים.
אנחנו לרוב נוטים לחשוב שדברים חיצוניים מפרים את שלוותינו. אבל יש לנו חלק ובזה עוסק הפרק בחלק שלנו. אבל אנחנו נתחיל קודם בבלדת פולק. סיפור עממי ולו הרבה גרסאות. הסיפור כנראה עוד מהמאה ה-19. יש לסיפור שמות דומים בגרסאות שונות. המועדף עלי הוא "עמוד הגרדום". על פי הסיפור, צעירה או צעיר עומדים בפני הגרדום. בהרבה מהסיפורים הללו, לא מוסברת הסיבה לגזר הדין או מה היה בכלל הפשע. רוב הסיפור הוא התחינה של הנידון בפני התליין. הנידון מתחנן בפני התליין שיחכה רק עוד קצת. עוד רגע. שיירפה קצת את החבל ויחכה מעט עם ביצוע גזר הדין. התחינה מורכבת מבקשה להמתין כי הנה מגיע מישהו מקרוביו של הנידון שישחד את התליין לשחררו.
ברוב בלדות הפולק הללו, הראשונים שמגיעים, הם קרובי משפחתו או חבריו של הנידון, אבל הם לא באים לשחד את התליין אלא לצפות בביצוע גזר הדין. בד"כ האדם האחרון שמגיע, לרוב האהובה או האהוב, מביאים איתם את השוחד, כסף או זהב או משהו אחר בעל ערך. הרבה מגרסאות הבלדה הזאת, הסוף לא מתואר אבל מניחים שהשוחד הצליח. אבל לא בכולן. בחלק מהגרסאות, הנידונים מקללים את מי שלא סייע להם.
יש תאוריה כי ההתייחסות ל"זהב", עשויה שלא להיות זהב ממשי עבור שוחד, אלא עשויה להוות ביטוי לשיקום סמלי של כבודו של הנידון, אולי על ידי הוכחת חפותו, יושרו או נאמנותו. פרשנות כזו תסביר מדוע מספר וריאציות של השיר מביאות את הנידון לשאול האם המבקרים הביאו זהב או שילמו את הקנס. לפחות בגרסה אחת התשובה היא: "לא הבאתי לך זהב / אבל שילמתי את חובך".
מלבד גרסאות של סיפורים עממיים באנגליה של המאה ה 19, הבלדות הללו בגרסאות שונות הגיעו גם לאמריקה ואז גרסאות מוקלטות, נכנסו לפולק ולבלוז. הן הולחנו ונוגנו באופן ייחודי כך שהמנגינה תורמת למתח בהמתנה לבאים לשחרר את הנידון. אחת מהגרסאות המוקדמות הוא של זמר הפולק:
Huddie "Lead Belly" Ledbetter או בקיצור לד-בלי. הגרסה שלו היא משנות ה-30 של המאה 20. בוב דילן עשה גרסה לשיר בשנת 1963 אבל בשינוי משמעותי. הוא מדבר על Old Reilly שגנב סוס. הוא נתפס והוכנס לכלא. ביתו רכבה כול הלילה והגיעה בבוקר עם זהב וכסף. זה עונה על המוטיב של מישהו שמתקרב להציל את הנידון. אבל השופט פגש בה ואמר:
"זהב לעולם לא ישחרר את אביך
המחיר, יקירתי, הוא את במקום"
כמובן שהאב, מסרב ומשלח את ביתו.
אבל היא משלמת את המחיר. רק לגלות שגזר הדין בוצע בכל זאת. השינוי העיקרי שעשה דילן לסיפור, הוא שבע קללות על ראשו של השופט. השיר גם נקרא " שבע קללות" seven curses:
"אלו שבע קללות על שופט כל כך אכזרי
רופא אחד לא יכול להציל אותו
שני מרפאים לא יכולים לרפא אותו
ושלוש העיניים אינן יכולות לראות אותו
שארבע אוזניים אינן שומעות אותו
חמישה קירות לא יכולים להסתיר אותו
שישה חופרים לא יכולים לקבור אותו
ושבע מיתות לעולם לא יהרגו אותו"
גרסה אירית לשיר, בשם "Derry Gaol" או "The Streets of Derry" - דרי זו עיירה באירלנד. הצעיר צועד ברחובות דרי. כשהוא עולה על הגרדום, אהובתו מגיעה רכובה, נושאת חנינה מהמלכה (או המלך).
אבל הגרסה האהובה עלי, היא של לד-זפלין מהאלבום השלישי שלהם ב 1970. זה אלבום יותר אקוסטי שלהם. ויש גם שינוי מוזיקלי מעניין שהם עשו לשיר. הם עשו גרסה דומה לזו של זמר פולק בשם פרד גרלך Fred Gerlach שהגרסה שלו, היא סוג של גרסת כיסוי ללד-בלי שתיארתי קודם.
זו גם הגרסה שאני ממליץ להקשיב לה- "Gallows Pole" מתחיל כמקצב גיטרה אקוסטית פשוט; מנדולינה מתווספת, ולאחר מכן גיטרה בס חשמלית זמן קצר לאחר מכן, ואז בנג'ו ותופים מצטרפים בו זמנית. הנגינה עולה בקצב ככל שהשיר מתקדם. ג'ימי פייג' הגיטריסט הנפלא של לד זפלין, ניגן בבנג'ו, גיטרה אקוסטית שישה מיתרים וגם גיטרה -12 מיתרים, בעוד ג'ון פול ג'ונס הבסיסט של הלהקה, ניגן במנדולינה ובס. שזה שילוב שלא נעשה לפניכן במוזיקת רוק. הוא כולו תורם לאווירת השיר. במנגינה הולכת ומתגברת.
המילים של השיר בגרסה של לד זפלין, הולכות כך ודמיינו את המנגינה מתגברת ככל שהשיר מתקדם או פשוט האזינו לו, מומלץ:
תליין, תליין תמתין מעט
אני חושב שאני רואה את חברי בא
רוכב ממרחק רב
חברי, האם הבאת קצת כסף? האם הבאת זהב?
מה הבאת לי חברי היקר לשחרר אותי מהגרדום?
לא יכולתי להביא כסף, לא יכולתי להביא זהב
אתה יודע שאני עני מדי מכדי להציל אותך מהגרדום
תליין, תליין תמתין מעט
אני חושב שאני רואה את אחי מגיע
רוכב קילומטרים רבים
אחי, השגת לי כסף?
השגת קצת זהב?
מה הבאת לי אחי
להציל אותי מהגרדום?
אח, הבאתי לך כסף
הבאתי קצת זהב
הבאתי קצת מכל דבר
כדי להציל אותך מהגרדום
תליין, תליין, תסתכל סביב
אני רואה את אחותי מגיעה.
בשלב זה הנידון מבקש מאחותו לרצות את התליין.
שחוזר עם חיוך מרוצה מאחותו של הנידון.
תליין, תליין, על פניך חיוך
אני מתפלל שתגיד לי שאני חופשי לרכוב
אז התליין מדבר:
יש לך אחות טובה שחיממה לי את הדם
אחיך הביא לי כסף
אחותך חיממה לי את הנשמה
אבל עכשיו אני צוחק ומושך כל כך חזק
ולראות אותך מתנדנד על עמוד הגרדום, כן
אבל עכשיו אני צוחק ומושך כל כך חזק
ולראות אותך מתנדנד על הגרדום.
הסוף של הנידון לא משהו בגרסה של לד זפלין. יש גם גרסה של זמרת הפולק אודטה וגירסה דומה לשלה מ 2012 של ניל יאנג וקרייזי הורס.
בגרסה הזאת, האב מגיע ולא מביא כסף וזהב ואז האם וגם היא לא מביאה. הם באים לראות אותו נתלה. עד שהאהובה מגיעה והיא כן מביאה שוחד לשחרר את הנידון מהגרדום.
בקיצור מי שמעוניין, אני ממליץ לחפש קצת על השיר ובעיקר להאזין. כמו שאמרתי הגרסה האהובה עלי היא של לד זפלין. בסוף הפרק אשמיע את אחת הגרסאות. חכו לסוף…
את כל ההקדמה הזאת, עשיתי לכבודו המפוקפק של בשאר אל אסד. הקצב מדמשק. בנו של חאפז אל אסד. שדרך אגב, שמו המקורי היה חאפז אל וחש (משמעות השם ווחש בערבית זה: הפרא), ולכן הוא החליף את שם משפחתו לאסד (אריה). השם המקורי היה יותר הולם.
עוד רגע נגיע לעקרון הסטואי שחשוב לי להציג בפרק הזה. נעשה את זה דרך הנידון לגרדום ודרך נפילתו של אסד.
שימו לב שבכל הגרסאות פרט אולי לזאת של בוב דילן שבכל זאת היא שונה מאוד, לא מסבירים מה עשה הנידון לגרדום. מה החטא שלו. כי במקרה שלו, זה לא משנה. הרעיון בשיר הוא הניסיון להימלט ממוות והתקווה שמישהו ישחרר אותו. בחלק מהמקרים תקוות שווא בחלק מהמקרים תקווה שנענית. אבל אין כל לקיחת אחריות, ערעור או דיון על מה שעשה הנידון.
אנחנו כמובן יודעים מה עשה אסד ומה החטא שלו. כמו המנגינה ההולכת וגוברת בגרסה של לד-זפלין, גם הזמן שלו הלך והתקצר מרגע שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה. לאחר שלכאורה ניצח במלחמת האזרחים, הוא היה תלוי באיראן ורוסיה ובעיקר בחיזבאללה. הוא לא ייצב את השלטון שלו. הוא לא היטיב עם העם. הוא לא הבריא את המדינה. הוא לא למד מההיסטוריה. ברגע שחיזבאללה, איראן ורוסיה נחלשו, הם נטשו אותו כמו קרוביו של הנידון לגרדום. לא הביאו לו זהב המעיד על כבודו. הפרק הזה הוא לא ניתוח גאופוליטי. לכן לא ארחיב על העניין, זה גם לא התחום שלי. אבל כן אכנס לאתיקה.
מרקוס אורליוס כתב לעצמו בספר 7 של "מחשבות לעצמי":
"49) התבונן בעבר: מה רבות השושלות שהתחלפו. אפשר לך אף לחזות את העתיד, כי יהיה הוא זהה לגמרי ואין ביכולתו לסטות מקצב מאורעות ההווה. לפיכך, ארבעים שנה כמוהן כעשרת אלפים שנים לשם חקירת חיי אנוש; כלום תראה דבר מה חדש?"
מרקוס כותב לעצמו, לא להתפלא מכלום, הוא יכול ללמוד מההיסטוריה בכלל ומחייו עד כה בפרט. גם בשאר, יכול היה ללמוד מה גורלם של מנהיגים כמוהו. הוא גם ירש את הרודנות ולמד בכלל באנגליה. אז יכול היה לדעת מה המשמעות של הרודנות. הוא יכול היה ללמוד מה עשה נכון ומה עשה לא נכון עד עכשיו. חקירת חיי אנוש כמו שכתב מרקוס.
נעבור לחלק הפילוסופי יותר וספציפית לסנקה. הוא מדבר על הגורמים שמביאים אותנו לעשות עוול. או במקרה של אסד, פשע נגד האנושות.
"על הכעס" ספר 2 ל'.
סנקה כותב שאנשים מאשימים אחרים וכועסים עליהם כשהם חושבים שנעשה להם עוול. שנעשה להם משהו שהם לא צריכים לסבול. או מה שהם קיוו שלא יקרה להם. זאת אומרת שלעיתים, אנחנו חווים רגש שלילי בגלל שנדמה לנו שנעשה לנו עוול או בגלל שמשהו נעשה שנוגד את הציפייה שלנו. הוא כותב: “מפני מה מרגיזים אותנו מעשי־עלבון מצד שונאינו?” – מפני שלא חיכינו להם, או לכל הפחות לכל תוקפם. (כלומר שלא ציפינו להם או למידה שלהם, העוצמה שלהם הפתיעה אותנו) אבל זה הוא רק מפני אהבתנו היתירה לעצמנו. אנחנו חושבים כי לנגוע בנו היה צריך להיות דבר אסור אף לשונאינו. כל אחד מאתנו הוא בקרב נפשו כמלך: לעצמו הוא נותן כל רשות שהוא חפץ: כנגד עצמו – לא כלום! אם כן רק בערוּת היא מצדנו או חוצפה היא המביאה אותנו לידי רתחנוּת."
זה אחד מהדברים שהכי חשוב לזכור. החשיבות יתר שלנו בעיני עצמנו, מביאה לנו את כעסים והעלבונות. אנחנו כל כך אוהבים את עצמנו, או כמו שסנקה כותב את זה, " כל אחד מאתנו הוא בקרב נפשו כמלך" ברמה כזאת שאסור לאכזב אותנו? כולנו מתנהגים כאילו לנו מותר וכלפינו אסור לעשות מה שאנחנו עושים.
"אם פשע הוא להזיק למולדת – הוא הדין לכל אזרח, כי הוא חלק מהמולדת. כל החלקים צריכים להיות קדושים אם בפני הכלל אתה רוחש מורא וכבוד! דבר זה נוגע איפוא לכל אדם, כי אזרח חבר הוא לך."
אז מה ההבדל בין העריץ שפוגע בעם במדינה כמו אסד, לבין אזרח שעושה עוול ופוגע באחר?
אין הבדל. רק המידה. כי כל אחד מתיר לעצמו מה שאינו מתיר לאחרים ולכן במידה קטנה זה עוול או פשע כנגד אחר במידה גדולה זה נגד כל העם.
אם אנחנו מניחים שמותר לנו ולאחרים אסור, אנחנו עריצים. קטנים, אבל עדיין עריצים.
אחד הפרדוקסים הסטואים, אומר שכולנו עושים עוול. רק האדם החכם, לא. כי הוא יודע איך נכון לנהוג. הרבה ביקורת היתה על הפרדוקס הזה, כי אין הבדל מבחינת הסטואים, בין עוול קטן לגדול. חטא זה חטא. עוול זה עוול. אז הגיוני לשאול, גם לנהוג בכביש במהירות 100 קמ"ש במקום 90 קמ"ש זה פשע כמו שוד בנק? אז כמובן שלא. אבל מבחינת השאיפה שלנו להתקדמות מוסרית, כן, אין הבדל. מבחינת המידה שאנחנו משקיעים בשיפור עצמנו, זה מידה זהה להשתפר בשמירה על חוקי תעבורה לשמירה על אתיקה במערכות היחסים שלנו ולא לשקר.
באופן פרדוקסלי, זה גם אמור להביא אותנו לידי סלחנות.
סנקה כותב שאנחנו אמורים להגיד לעצמנו, מה היתה כוונתו של הנער? נכון לתת לו קצת קרדיט כי הוא נער ולא יודע מספיק. אז נכון לנהוג בסלחנות. אם זה אב או אם שמרגיזים אתכם? אז מותר להם, כמה טוב עשו עבורנו בחיינו? על המאזניים זה אפילו לא משפיע כי החלק הטוב שעשו בעל משקל גדול יותר. אם מישהו עשה משהו בלי כוונה? על אחת כמה וכמה צריך לנהוג בסלחנות. אז הוא מגיע לחלק שלנו באירוע:
"…או העושה הוא מי שנעלב על ידך – הלא אין כאן עוולה, לסבול תוצאות מה שאתה הקדמת לעשות. – או שופט הוא: סמוך על משפטו יותר ממה שאתה חושב בעצמך. – או מלך הוא: אם באשמתך העניש אותך, קבל עליך הדין; ואם שלא בצדק – קבל את הגזרה"
וזו הפואנטה של הפרק מבחינתי. אם מישהו עשה לך עוול כי הוא מגיב למשהו שאת או אתה עשיתם, קחו אחריות. או לפחות תבינו את שלשלת האירועים ומה התרומה שלכם. אם השיפוט של האחר טוב משלכם, קבלו. אם חטאתם קבלו את העונש. אם שלא בצדק - תתמודדו.
אבל הפואנטה היא, תבחנו מה אתם עשיתם קודם. מה היתה התמורה של המעשים שלכם. הנידון לגרדום, לא חושב בכלל מה החלק שלו בסיפור. הוא רק חושב איך לצאת מזה. מי יחטא גם עבורו על ידי מתן שוחד. או מי תקריב את עצמה למענו. זו העוצמה של המידה הרעה לא לקחת בחשבון את החלק שלכם ולא לקחת עליו אחריות. זו הסיבה שכולנו חוטאים. כולנו חושבים שלנו מותר ואסור לעשות עוול כלפינו. ואז אנחנו לא בוחנים מה החלק שלנו בפאזל. מה התרומה שלנו לאירועים. אז לא פלא שהרוסים והאיראנים לא נחלצו לעזרתו של אסד. למה מראש הוא בנה עליהם? למה מראש הוא היה צריך שחברים כאלה יגוננו עליו? הם רק עזרו לו להמשיך לדכא את עמו. אין הבדל בין עריצות גדולה לעריצות קטנה של כל אחד ואחת מאיתנו מבחינת הנזק שאנחנו עושים לעצמנו. הסטואים נתנו את הדימוי של האדם הטובע. הזכרתי את זה בפרקים קודמים. דמיינו אדם בבריכה מתחת למים. זה כל האנשים הלא חכמים. רק החכם הסטואי לא חוטא, לא עושה עוול ונמצא מעל למים. שאר האנשים הם מתחת למים. כי הם עושים עוולות שמשאירות אותם מתחת למים. אז תשאלו, אז אין הבדל בין עבירה על חוקי התנועה לבין להיות עריץ שמדכא את עמו? אז יש. המטרה שלנו היא להתקדם לכיוון מעל פני המים. בכל פעם שלא נקח אחריות, ולא נסתכל מה החלק שלנו, אנחנו עוד קצת יורדים למטה לכיוון קרקעית הבריכה. בכל פעם שאנחנו נוהגים לפי מידות טובות, אנחנו מתקרבים יותר לפני המים. אנחנו תמיד בתנועה מהבחינה הזאת.
נקודה נוספת. חלק מעניין המידתיות, זה כמות הדברים שאנחנו מעמיסים על עצמנו. אם זה בדברים חיצוניים ואם זה במעשים והתנהגויות שלנו. מכירים את זה שאנשים מסוימים, גרים בבית שהילדים כבר עזבו, הם נותרו זוג בבית או לפעמים לבד. אולי אפילו כבר יש נכדים. והבית שלהם מאוד עמוס בדברים? ריהוט, תמונות, חפצי אומנות ומזכרות מכל יעד מטיול שהיו בו, ספרים. לעומת זאת, מכירים או זוכרים בעצמכם דירת סטודנטים או שותפים צעירים? בד"כ בתים פשוטים יותר עם פחות ציוד וחפצים בטח בכאלה שיש תחלופת שותפים מעת לעת.
הצבירה מטריחה. פחות זורקים פחות שמים לב לכמה עומס יש. זה נכון גם לדברים שאנחנו נקשרים אליהם, להתנהגויות ומנהגים שאנחנו צוברים. זה נכון לעוולות שאנחנו עושים או מידות טובות.
על הכעס ספר 3 ז'.
סנקה כותב שגם בעניינים ציבוריים וגם בעניינים ביתיים פשוטים, זה אותו הדבר. אם הדברים פשוטים וקלים, הם יתנהלו כפי שנצפה ונרצה. אם הם גדולים אז הם כבדים על מי שלוקח את זה על עצמו. אם זה עניינים מסובכים וגדולים עלי, הם יתמוטטו יחד איתי כי לקחתי משהו שגדול עלי. אז לפעמים הרצון שלנו טוב, אבל לקחנו על עצמנו משהו שגדול עלינו. לכן סנקה כותב, שבכל דבר שאנחנו לוקחים על עצמנו, אנחנו צריכים ללמוד קודם את עצמנו - דהיינו את יכולותינו, וללמוד את המשימה ואת הסיבה שבגינה אנחנו עושים אותה. לטובת מי היא? כי אם לא נצליח, החרטה תגרום לנו לתסכולים, תרעומת ועוד רגשות שליליים עם השלכות סביבתיות. לכן מתינות היא אחת מהמידות הטובות. חשובה המידתיות של הדברים. לא לעשות משהו פחות ממה שאנחנו צריכים וגם לא יותר. בטח לא לעשות משהו שלא ביושר. זה מידה יתרה של משהו שהוא גדול עלינו בהכרח. כל מעשה שלא ביושר, תורם לעומס עלי שיגרום לי להיכשל, וזה מעבר לכך שזו עוולה שיש להימנע ממנה. כמו המשפט שלשקר אין רגליים. הוא תמיד מתגלה ותמיד יש לו השלכות. כל מה שאנחנו לוקחים על עצמנו, צריך להיות במידה שאנחנו יכולים להתמודד איתה ונכון וראוי שנתמודד איתה. "אין עלינו לגשת למפעל, אשר תיכף, גם אם נשיג המטרה, נשתומם על שהצלחנו בו."
זה חלק מהעניין שקודם לבחון מה התרומה שלנו. מה החלק שלנו באירועים. כי אם צברנו התנהגויות או לקחנו על עצמנו משימה שהם כמו עוד וואזה בבית, אנחנו לא רואים כבר מתוקף ההתרגלות שלנו שזה משפיע על הסביבה. ככל שנעמיס על עצמנו, אנחנו נטל על הסביבה. אז, אם מישהו מגיב לזה, אנחנו לא רואים את החלק שלנו. רק מה עשה או אמר מישהו אחר. הלא אין כאן עוולה, לסבול תוצאות מה שאתה הקדמת לעשות. כמו שאמר סנקה. אבל אנחנו לא בוחנים בכלל מה אנחנו הקדמנו לעשות. מה השפיע ומה הבאנו על עצמנו.
גם לפלוטרכוס יש מאמר שנקרא "על הימנעות מכעס". בדומה לסנקה. פלוטרכוס לא היה סטואי ואפילו היתה לו ביקורת על הסטואים. אבל את המאמר הזה, הוא כתב ברוח סטואית והוא אפילו מזכיר את סנקה כדוגמא. פלוטרכוס נולד ב 46 לספירה כנראה ומת ב 120 לספירה. כלומר הוא בן תקופתו של אפיקטטוס.
פלוטרכוס כותב שלכל אחד יש כלים שהוא אוהב. וגם כל אחד מתרגז או מתאכזב כאשר הוא או היא, מחזיקים בחשיבות עצמית או חוסר שביעות רצון מדברים. כמו שתיארתי קודם שסנקה אמר "כל אחד מאתנו הוא בקרב נפשו כמלך". זה מתגבר עד למצב שבו אם האוכל קצת לא חם, או מתובל לנו מידי או פחות מידי. או אלה שלא יכולים לשתות בלי קרח. אנחנו מבקשים להחליף או מתרגזים כי החשיבות העצמית שלנו לא מאפשרת לנו לקבל משהו שאינו לפי הציפייה שלנו מן המציאות. ככל שיש יותר דברים שמעסיקים אותנו, כך יש יותר סיבות לטרחנות, כעס ומרמור. בעיקר אי שביעות רצון. למעשה פלוטרכוס אומר שאנחנו צריכים להתחיל באוכל שלנו. לשמור על פשטות. להסתפק במה שיש. בלי להטריח. בלי לחמוד. בלי לצפות למשהו אחר ממה שיש. פלוטרכוס כותב, כמו שאפיקטטוס כתב ב"מדריך" ג: "אם אתה אוהב כד חרס כלשהו, אמור: 'אני אוהב כד חרס' שהרי כך, אם יישבר הכד לא תתעצב".
אז פלוטרכוס כותב שכל אחד אוהב דברים מסוימים יותר מאחרים, כוס אהובה, המזלג המועדף, המקום ישיבה על הספה, אפילו מסלול נסיעה מועדף ועוד. כך כאשר משהו משתבש, וקורה משהו למזלג האהוב עלינו או שהדרך המועדפת עלינו להליכה חסומה, אנחנו נהיה מוטרדים. לכן כל מי שנוח להתרגז, צריך להיפטר מדברים נדירים או מיוחדים שיש לו. כמו הכוס האהובה, טבעת או אבנים יקרות. לא להתעקש לשבת בכל פעם במקום הקבוע. אז נותן פלוטרכוס את סנקה כדוגמה לעניין.
כאשר בנו לקיסר נירון, אוהל מתומן ומרהיב, סנקה אמר לו, "הרשעת את עצמך וגזרת את דינך לעוני, בגלל שהאוהל הזה חסר תחליף או יאבד". ואכן האוהל של נירון אבד כאשר הספינה שהיה עליה טבעה. אבל נירון נזכר מה סנקה אמר ולא היה מוטרד מידי.
פלוטרכוס כותב שלא להיות טרחן עם חפצים מעודד גם לא להיות טרחן עם אנשים. במקום שיש רטחנות וטרחנות, חברות ונישואין הם בלתי נסבלים. אבל כאשר הכעס נעדר, אפילו שכרות היא לא טרחה וטרדה. כלומר פלוטרכוס אומר, שמי שלא מועצמת אצלו הטרחנות גם כשהוא לא שולט בעצמו בגלל אלכוהול, הוא אדם יותר נוח. זאת אומרת שההיקשרות לדברים מסוימים והתנהגויות מסוימות מועצמים עם הזמן ובטח בעת שכרות. פלוטרכוס כותב:
"על הימנעות מכעס" 14: "המטה של דיוניסוס מספק עונש הולם לכל מי שמשתכר, אלא אם כעס חודר ליין עם אל האכזריות והשיגעון, במקום אקסטזה וריקוד… את אי השפיות אפשר לרפא, אבל שילוב של כעס ושגעון הם החומר מהם עשויים טרגדיות ומיתולוגיות".
אני אפרק את הציטוט הזה ואסביר בסוף. נתחיל בתיאורים, אל האכזריות והשיגעון, במקום האקסטזה וריקוד. דיוניסוס היה אל היין. הוא לא היה אחד מ 12 אלי האולימפוס. אבל היה בנו של זאוס וסמלה - בת אנוש. ברומא הוא נקרא בכחוס. הוא היה אל היין, פריון, צמחייה ועוד. היו טקסים נשיים הקשורים בשמו. הייתה ממש דת מסתורית ומיסטית הקשורה בו. הוא אל יצרי ויצרני, אל של אקסטזה וריקוד. אבל אנחנו נתייחס למה שכתב פלוטרכוס - אל אכזריות והשיגעון, אקסטזה וריקוד. את מה שתרגמתי "אי שפיות אפשר לרפא" למעשה פלוטרכוס כותב: שאנטיקירה Anticyra מרפאה טירוף אבל השילוב של טירוף וכעס הם החומר מהם עשויים טרגדיות ומיתולוגיות. הכוונה היא שבעיר הזאת Anticyra הנמצאת במפרץ קורינתוס ביוון מפיקים מהצמח הלבורוס (Hellebore) תרופה לשיגעון. כלומר אפשר לרפא את הנפש, אבל בשילוב עם כעס זה כבר טרגדיה.
המטה של דיוניסוס, היה מקל מצמח השומר - כמו במבוק שבקצה שלו אצטרובל ועלי גפן ו\או קיסוס. המטה היה מקור הקסם שלו, הנשק שלו ולעיתים היה לו חנית בקצה המקל מוסתר על ידי האצטרובל. המטה שלו נקרא thyrsus ופלוטרכוס משתמש במילה Narthex עבור המטה של דיוניסוס. Narthex היה גם המקל של מנהל בית הספר. אז אם מישהו עובר את המידה של המתנות שנותן אל היין ומשתכר, אז המטה של דיוניסוס הופך להנגאובר כאילו מקל המנהל חבט בראשו. במאה השניה לספירה בתקופתו של פלוטרכוס, בחברות דיוניסיות באתונה, היו כללים, שאומרים שהמטה משמש להוציא מסעודות ומשתים, את מי שלא נוהג באופן ראוי.
אחרי שסיבכתי, אעשה סדר.
הציטוט מפלוטרכוס אומר, שמי שעובר את המידה, נענש. המטה של דיוניסוס חובט בראשו של מי שמשתכר והוא סובל מכאב ראש או שמוציאים אותו מהסעודה. את השיגעון אפשר לרפא, אבל להוסיף כעס לשגעון, זה כבר חומר לסיפורים מיתולוגיים.
אם עוברים את המידה יש עונש. יש השלכות. בטח אם אנחנו מרגילים את עצמנו להיקשר לדברים, או שאנחנו רואים את עצמנו בעלי חשיבות שאי אפשר לנהוג בנו שונה ממה שאנחנו מצפים. אם אנחנו לא יכולים לשבת במקום שלנו בספה, אנחנו באי נוחות או כעס, תלוי במידה שלנו, ואנחנו חוטפים את המקל בראש. אם אנחנו חושבים שזו חוצפה לדבר אלינו בצורה מסוימת, אנחנו סובלים וחוטפים את המקל.
איך כל זה קשור למה שהתחלנו איתו את הפרק?
העולה לגרדום, לא מערער על פסק הדין וטוען לחפותו. הוא גם לא מערער על גזר הדין ומבקש להמתיק את עונשו. הוא מבקש שישחדו את התליין. בחלק מהבלדות של עמוד הגרדום, יקיריו של הנידון, אפילו לא מנסים לשחרר אותו. אסד נפל, אבל הוא הביא לזה. סנקה אומר לנו לבחון קודם מה אנחנו עשינו. האם אנחנו חושבים שמותר לנו? שאנחנו בעלי חשיבות? האם הכוס הזאת היא רק שלי? האם אני טרחן? זה גורם לכך שאפילו חברות ונישואין הם בלתי נסבלים בגלל הנטיה לרגזנות וטרחנות. אז אני אחראי. תמיד לבחון מה החלק שלי.
התייעץ איתי אדם שהיה נוח לכעוס. ביררנו, והדברים שהיו הכי מהר מדליקים ומכעיסים אותו, היו כשהוא חש שמזלזלים בו. כאשר מפחיתים מערכו. בנוסף, הוא היה נעלב ממש שמאשימים אותו על לא עוול בכפו. המכנה המשותף, הוא החשיבות העצמית שלו. החלק שלו והתרומה שלו, זה "כל אחד מאתנו הוא בקרב נפשו כמלך". זו עריצות שאסור לאחרים לנהוג בך באופן שונה ממה שאתה מתיר.
אז יש פה בפרק 2 דברים עיקריים.
הראשון, לבחון תמיד מה החלק שלנו. מה התרומה שלנו. איפה אנחנו אחראים לתוצאות ולאירועים.
השני, צריך לשמור על מידה טובה ופשוטה. בלי לקחת על עצמנו יותר מדי, בל להוסיף לעצמנו דברים שאנחנו רואים אותם שלנו, ואסור שיאבדנו לנו. האם אני המעליב, אז זו תוספת עוול שיש לה השלכות. אז אני צריך לבחון מה החלק שלי מה התוספת שלי. מה יש בי שגרם למידה להיות מוגזמת. מה הוספתי מעבר לצורך. גם מה צברתי. אם זה ברכוש שאני נקשר אליו וגם כעסים, או רגשות שליליים אחרים. לא לצבור זה לא בריא. תבחנו את המידתיות ואל תתפלאו על השלכות קטנות או כגדולות למעשים שלכם או ציפייה שלכם. השילוב של מידה נכונה וצדק, הם אלה שיעשו אתכם נוחים לעצמכם ולבריות. תתקדמו במידה נכונה, ככה תהיו קרובים יותר לסף המים ולא תשקעו בקרקעית ולא תעלו לגרדום.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments