שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
בפרק הקודם, דיברתי על לבחור דרך בחיים ולבחון כיוון. על החשיבות בלכוון את מעשינו, קטנים כגדולים לכיוון ידוע מראש. שני הציטוטים המשמעותיים שהבאתי בפרק הקודם היו: "תחילה אמור לעצמך איזה מין בן אדם רוצה אתה להיות, ואחר-כך כוון כל מעשיך לפי קביעה זו".
אפיקטטוס אומר לנו לבחון מי אנחנו ומי אנחנו רוצים להיות בכל פעולה שאנחנו עושים. הציטוט השני שסנקה בכישרונו הרב כתב לנו: "קשת הרוצה לירות חץ צריך לדעת במה הוא מבקש לקלוע ואז לדרוך בידו את הקשת ולכוונה. העצות שלנו טועות, כי אין להן כיוון. למי שאינו יודע לאיזה נמל לפנות, שום רוח אינה טובה. בהכרח רב כוחו של המקרה בחיינו, כי אנחנו חיים תחת שלטון המקרה.".
אז אני מבקש להמשיך את הרעיון הזה. אבל הפעם לדבר על כיוון שהסטואים טענו שנכון לכולנו. המעורבuת שלנו בחברה. נכון שהסטואיות היא פילוסופיה שמאמנת את הנפש ונועדה לשפר אותנו. אבל הרעיון הוא שאם אנחנו משפרים את עצמנו אנחנו גם משפרים את החברה והסביבה שלנו. לכן חלק מהכיוון שעלינו לכוון את מעשינו, הוא לטובת החברה לא רק מתוך שיפור עצמי. אלא גם מתוך מעורבות שלנו במעגלים שונים בחיינו ולשפר את הסביבה. אסביר איך לעשות את זה. אבל קודם נתחיל בסיפור מקרה.
בפרק 156 על הכריזמה, תיארתי איך פלוטרכוס מביא את אלכסנדר הגדול כדוגמה שלילית. כשראה את גדולת נפשו של דיוגנס הציני, אמר אלכסנדר "אכן, אלמלא הייתי אלכסנדר רוצה הייתי להיות דיוגנס". הוא אמר את זה כאילו זה תלוי במזל ולא בו. הוא היה יכול להיות ככה אם למד פילוסופיה. פלוטרכוס התעלם מכך שאלכסנדר למד אצל אריסטו. הוא יכול היה באמצעות הגות להיות כמו דיוגנס גם אם המזל עשה אותו אלכסנדר. דווקא אם היה קצת דיוגנס היה מתמודד עם הסערות בחייו טוב יותר.
התיעוד ההיסטורי לגבי אלכסנדר נתון לפרשנות, האם הוא ניסה ליישם את הפילוסופיה של אריסטו או רק למלא את שאיפותיו. יש שטוענים שאלכסנדר רצה לייצר אימפריית על. במידה מסוימת הוא הצליח. התקופה ההלניסטית של פריחה וחיבור העולם הידוע תחת אימפרייה אחת, במידה רבה עבד.
גם אפלטון לפניו, ניסה לסייע בפוליטיקה של סירקוזה בסיציליה. גם לשליט דיוניסוס ה-2 שטען שלמד פילוסופיה, אבל היה עריץ נהנתן. וגם לתלמידו דיון שניסה להדיח את דיוניסוס השני ולהקים משטר המבוסס על תורתו של אפלטון. כפי שאפשר ללמוד עליו בספרים "המדינה" ו"החוקים" של אפלטון.
אפלטון לא חיבב במיוחד את הדמוקרטיה האתונאית. בגלל הדמגוגיה. בגלל שהיא הונהגה על ידי פופוליסטים ולא אנשים מוכשרים או שבאמת ייצגו את העם. הוא טען שמדינה צודקת והוגנת, יכולה להתקיים רק כאשר היא מונהגת על ידי פילוסופים. הוא כמובן לא התכוון לאלה שיושבים באקדמיה ומלמדים את אפלטון. הוא התכוון לאלה העוסקים בה כפילוסופיית חיים. לשיפור עצמם. אלה העוסקים בה כ"אומנות החיים". או לכל הפחות, שהמדינה תונהג על ידי אנשים שמקבלים ייעוץ מפילוסופים.
הדמות העיקרית שאפלטון משתמש בה בדיאלוגים שלו, היא כמובן סוקרטס. לעיתים קשה לדעת מה באמת היה על דעתו של סוקרטס ומה אפלטון שם בפיו.
אבל לסוקרטס היו עוד תלמידים והגיעו במורד השנים עד אלינו גם כתביו של קסנופון. אחד מהם הספר "זכרונות". כאשר זנון מייסד הפילוסופיה הסטואית הגיע לאתונה, הוא נכנס לחנות ספרים ושמע את המוכר מקריא מהספר הזה. זה נתן לו השראה להתחיל ללמוד פילוסופיה. בספר של קסנופון, יש גם עדויות על סוקרטס וסביר שהם יותר קרובות לדמות האמיתית מאשר אצל אפלטון המאוחר (כי בכתבים הקדומים יותר, מעריכים שאפלטון ייצג את דברי סוקרטס יותר בנאמנות ופחות עם דעותיו שלו). קסנופון היה יותר היסטוריון מאשר פילוסוף. בכל אופן, כל ההקדמה הזאת כדי לתאר 2 מקרים הפוכים שמתאר קסנופון. שתי עצות הפוכות לחלוטין שנותן סוקרטס לשני אנשים שונים.
העצות נוגעות למעורבות פוליטית. עכשיו אומנם הדיון פה על האם להיכנס לפוליטיקה או לא. אבל זה נוגע בכלל למעורבות שלנו בציבור. אני אסביר, אבל נתחיל בדוגמאות.
בדוגמה הראשונה סוקרטס מנסה לשכנע את בן שיחו גלאוקון לא להיכנס לפוליטיקה. גלאוקון, היה אחיו הגדול של אפלטון. מועד הדיאלוג בין גלאוקון לסוקרטס, הוא כאשר גלאוקון הוא בן 20 בערך ורוצה להיכנס לפוליטיקה ולהיות נואם. כי באתונה של אותה תקופה, כשהדמוקרטיה היתה ישירה, כל האזרחים הגברים מעל גיל 18 השתתפו בהצבעות והחלטות בניהול העיר מדינה, יכולת רטורית היתה חשובה. גלאוקון, שואף להיות מנהיג. ראש הממשלה. סוקרטס אומר שזו אכן שאיפה שתגרום לאבא של גלאוקון גאווה. אם hצליח גלאוקון יהיה מפורסם לא רק באתונה. אבל אז סוקרטס שואל אותו: מאחר ואתה רוצה בכבוד הגדול בעיקר, האם אתה חושב שהדרך היא על ידי להיטיב עם העיר? כמובן שגלאוקון מסכים וסוקרטס מבקש דוגמה איך הוא מתכוון לעשות את זה. נראה שזו הפעם הראשונה שגלאוקון חושב באמת איך הוא יכול להיטיב עם העיר. סוקרטס כדרכו הדיאלקטית שואל כמה שאלות של מדיניות ודרכי פעולה לניהול העיר. למשל הוא שואל את גלאוקון על ההכנסות של העיר. כמובן שגלאוקון לא יודע ומודה בכך, אבל אומר שזה לא כזה עניין מסובך, הוא יכריח את האויבים של אתונה לשלם להם מס. אז אם כך סוקרטס מקשה, זה חשוב לדעת את סדרי הכוחות והחוזקות של העיר לעומת החוזקות והחולשות של האויבים. גלאוקון מסכים. אז סוקרטס שואל, מה סדר הכוחות הימיים והיבשתיים של אתונה (לא היה אז חיל אוויר)? או מה סדר הכוחות של האויבים? כמובן שגלאוקון לא יודע לענות.
אח"כ סוקרטס עובר לשאול את גלאוקון על מבצרי השמירה בטריטוריות של אתונה. כי חלקם ממוקמים טוב וחלקם לא. גלאוקון מסבך עניינים כשהוא בכלל טוען שיש להסיר את מבצרי השמירה כי הם בזבוז משאבים. סוקרטס שואל, אבל אם תסיר את מבצרי השמירה, אתה לא חושב שכל אחד יוכל לשדוד אותנו בקלות? האם סיירת בין המבצרים? איך אתה יודע שהן מיותרים? כמובן שגלאוקון לא יודע, אלא מנחש. לפחות הוא משתכנע מעצם שאלותיו של סוקרטס, שעדיף לבדוק לפני שמחליטים להסיר מבצרי שמירה.
ההצלחה הכלכלית של אתונה באותם ימים, הייתה הרבה בזכות מכרות כסף. אבל גלאוקון לא ביקר בהם ולא יודע כלום על הנושא. גם בנושא המזון והאסמים, גלאוקון בור. כך שהוא לא יודע איך אפשר להאכיל את התושבים. הוא בכלל אומר שזה גדול עליו ואין לו חשק להתעסק בזה.
לבסוף סוקרטס אומר לגלאוקון, שאולי עדיף קודם לדעת לנהל משק בית. למה גלאוקון לא מטפל בבית של דוד שלו שזקוק לטיפול. אולי אם יצליח בכך, יוכל לעבור למשק גדול יותר כמו העיר. גלאוקון אומר, שהוא לא יכול כי דוד שלו לא מקשיב לו בכלל. אז אם הוא לא יכול לשכנע את דוד שלו, איך ישכנע את אזרחי העיר בניהם דוד שלו?
השיחה כנראה עבדה כי גלאוקון בסוף לא נכנס לפוליטיקה. הוא כן לחם בגבורה בשירות האתונאים במלחמות הפלופונס והפך למוזיקאי מוצלח.
השיחה השניה, היא בין סוקרטס לבחור בשם כרמידס. במקרה, גם הבן של גלאוקון שדיברתי עליו עד כה. אבל במקרה הזה, סוקרטס מנסה לשכנע את כרמידס להיכנס לפוליטיקה.
סוקרטס הבחין שכרמידס, הוא אדם ערכי ומוכשר מהרבה פוליטיקאים. הוא זכה לכבוד מהזולת, אבל נרתע מלדבר באסיפה הכללית באתונה. סוקרטס שואל את כרמידס מה דעתו על אדם מוכשר שיכול לנצח במשחקים האולימפיים ולהביא כבוד לעצמו לעירו אבל בוחר שלא לעשות זאת. כרמידס עונה שאדם כזה הוא פחדן. כרמידס מבין שסוקרטס מדבר עליו ושואל למה הוא חושב שהוא יהיה פוליטיקאי טוב. או יותר נכון נואם בציבור. סוקרטס עונה שהוא ראה איך אנשים מכובדים שועים לעצתו של כרמידס בשיחות אישיות. כרמידס אמר שזה שונה כאשר זה אחד על אחד לעומת במליאה ציבורית. סוקרטס אומר שמי שיודע למנות כשהוא לבד, יודע למנות כשהוא עושה זאת מול קהל. ומי שיודע לנגן בנבל לבד, יודע גם מול קהל. סוקרטס מבקש מכרמידס לא לסרב לחובה שלו ולהשתדל ברצינות רבה יותר לשים לב לעצמו ולא להזניח עניינים ציבוריים אם יש לו את היכולת לשפר אותם. כולם ירוויחו מזה. חבריו, שאר האזרחים והוא עצמו.
כרמידס אכן נכנס לפוליטיקה. אבל זה היה בתקופה של ה-30 הטירנים באתונה לאחר המלחמות הפלופונסיות והוא נפל בקרב.
סוקרטס למעשה ב-2 השיחות הללו, מיישם את מה שטען אפלטון. שאנשים בציבור צריכים להיות מיומנים באומנות החיים- כלומר פילוסופיים או להיוועץ בכאלה. הוא עצמו מייעץ. הוא לא נכנס בעצמו לפוליטיקה.
כשאני מדבר על פוליטיקה. אני לא מתכוון רק למה שמיד קופץ לראש. זה נכון לכל מעורבות חברתית. גם התנדבות בעמותה. גם בוועד הכיתה של הילדים או בוועד הבית. זה נכון לכל מקום בו אנחנו יכולים להועיל.
מבחינת הסטואים, התפקיד שלנו הוא לשפר את העולם. הרבה נכנסים לסטואיות במטרה לשפר את חייהם, את הנפש, את השלווה והאושר. יש כאלה אפילו שנכנסו לסטואיות בגלל כלים שהיא נותנת שיכולים לגרום להם להצליח בשאיפות שלהם בלי תפיסת המוסר והצדק. אבל הסטואיות למעשה נועדה לשפר את העולם. זה נאמר מפורש על ידי מרקוס אורליוס שמה שטוב לכוורת טוב לדבורה. מה שנעשה טוב בעולם יהיה לטובתנו. אז אם הזכרתי את מרקוס אורליוס, נתחיל בציטוט ראשון להיום ממה שכתב לעצמו מרקוס אורליוס. רק אסביר קודם. שאפרוס לפניכם את הדרך להיות מעורבים. איך לעשות את זה נכון ואם בכלל.
"מחשבות לעצמי" 10.2
"2) בזוכרי אפוא כי הנני חלק משלם שזהו טיבו, אקבל ברוח טובה את כל הנובע ממנו; ובאשר אני קשור באופן כלשהו לשאר החלקים הדומים לי במוצאם, לא אעשה שום דבר שאינו לטובת הכלל. לא כי, אשאף ללמוד את קרובַי, אכוון את כל פעולותַי לתועלת הכלל ואף ארחק מכל הנוגד זאת. אכן, אם יושגו הדברים הללו, יתנהלו חיי על מי מנוחות, ממש כשם שתחשיב כנוחים את חייו של אזרח, עת יתקדם בהטיבו מעשיו עם שאר האזרחים ובקבלו בברכה כל אשר עירו תועיד לו."
אז נסביר את הציטוט של מרקוס. הוא מאוד לוגי בקטע הזה. הוא בונה טיעון שמתחיל בלמה בכלל להיות מעורב בחברה. הוא אומר שאנחנו חלק מחברה. אנחנו לא חיים עם עצמנו בלבד. החלק הבא, הוא האימון שהוא עושה עם עצמו לקבל את המציאות. אהבת הגורל. לקבל ברוח טובה את האירועים במציאות. השלב הבא בטיעון, הוא המעורבות שלי במציאות ובחברה. אנחנו קשורים לאלה שדומים לנו והכוונה פה היא לכל מי שיש לו יכולת חשיבה רציונלית. כל בני האדם. ומאחר ואני חלק מהמציאות ומקהילת בני האדם, כל דבר שאני עושה צריך להיות לטובת הכלל קודם. אדם שפועל כך, חייו מתנהלים על מי מנוחות. אני חוזר רבות על הציטוט מזנון מייסד הפילוסופיה הסטואית שאמר שהאושר הוא זרימה טובה של החיים. על זה מדבר פה מרקוס אורליוס כשהוא אומר שחייו של אזרח יהיו נוחים אם יטיב עם האחרים. שהפעולות המטיבות איתנו אישית, יהיו שניות בחשיבות לטובת הכלל. או לכל הפחות לא יפגעו באחר. אז לא יהיו לנו התנגדויות. ואז הוא מגיע לחלק הרלוונטי לנו, לכיוון שלנו בחיים.
הוא אומר לקבל בברכה את התפקידים שיש לנו בחברה.
כמובן עולה השאלה, איך נדע מה התפקיד הרלוונטי לנו בעשייה ציבורית?
לפני שנדבר על זה, נגיד שלא תמיד צריך. זה לא מתאים לכולם להיות מעורבים בפעילות חברתית. סנקה אומר בספרו "על המרגוע", שיש שתי אסכולות לגבי הרעיון שלא להיות מעורבים בחיי ציבור. האפיקוראים והסטואים ניגשים לעניין מכיוונים שונים. אפיקורוס אמר, שאדם חכם לא יעסוק בענייני הציבור, אלא אם מכריחים אותו. לעומתו זנון מייסד הסטואה אמר: ("על המרגוע" 3) "החכם יעסוק בענייני הכלל, אם אין דבר מעכב עליו". כלומר אפיקורוס קובע שממש לא להתערב בציבור ובענייני חברה. אבל זנון אומר לפי הצורך. כשסנקה מדגיש שלפי הצורך, זה למעשה עם הרבה מאוד אפשרויות. לפעמים אין לנו יכולת לתקן עניינים ציבוריים ופוליטיים. סנקה כותב לפעמים הנבלים תפסו את ענייני הציבור ושוא עמל החכם כנגדם. ואין לו מה להקריב את עצמו סתם. אם לא עוזר לחכם כל הסגולות שיש לו או חולשת גוף, אין טעם שסתם יקריב את עצמו. "כמו שלא יוציא איש ספינה שבורה מן החוף לתוך הים, ולא ירשום את שמו, בהיותו חולה, ברשימת חיל הצבא, כן לא יבקש להחזיק במדינה בדרך שאינו מוכשר לה.". זאת אומרת כבר יש לנו תשובה לגבי השאלה בהמשך לציטוט ממרקוס מה התפקיד הרלוונטי לנו בעשייה ציבורית\חברתית או פוליטית. סנקה אומר, מה שאנחנו מוכשרים לו. בהתאם ליכולות ולכישורים שלנו.
סנקה גם במכתב 68 (2) הוא כותב: "אנחנו הסטואים איננו מעודדים לעסוק בכל ענייני המדינה, לא תמיד, לא בלי גבול.". יש גבול ליכולות שלנו שאנחנו צריכים להכיר. אבל הוא מוסיף ואומר שאפילו אם החכם לא נמצא במדינה שלו הוא לא פורש. כי הוא מעורב בחברה. "אל תשכח שהחכם פעיל יותר כאשר הגיעו לשדה ראייתו ענייני אדם ואל". זאת אומרת שאיפה שנמצא בכל חברה וקהילה שאנחנו מצויים בה, יש לנו יכולת ואולי אפילו חובה לשפר לטובה. אם לא בהיבט אחד, אז בהיבט אחר.
אבל יש מקרים באמת שאנחנו לא יכולים להיות מעורבים בהם. סנקה מתייחס למה עושים כשלא מעורבים בחברה. שלא תורמים ומתרחקים.
מכתב 68 (6): "כאשר תפרוש, לא יהיה זה מעניינך שידברו עליך בני אדם, אלא שאתה תדבר עם עצמך. על מה תדבר? על מה שבני אדם מדברים ברצון גדול מאוד על אחרים. על עצמך דבר עם עצמך רעות, התרגל לומר אמת וגם לשמוע. מעל לכול דבר על מה שאתה חושב לחולשתך הגדולה. 7) כל איש יודע מה הן מגרעות גופו. … אנשים ממהרים לטפל במה שמציק להם תדיר ומזניחים את השאר. כך יש גם בנפש שלנו חלקים חולים שצריך לטפל בהם. 8) מה אני עושה בפרישתי? מרפא את פצעי…"
זה נכון ככלל ונכון ספציפית אם בממשק חברתי, ציבורי ופוליטי שלנו, אנחנו לא מעורבים. למצוא מה החולשה שלנו ולעבוד על זה. כי זה לא חוכמה רק להתרחק ולהתנתק. אם יש מקום בו אני לא מעורב כי החולשות שלי לא מאפשרות לי להיות מעורב או להשפיע לטובה. אז אני צריך לטפל בעצמי. לרפא את פצעי כמו שאומר סנקה.
בספר שלו "על מנוחת הנפש" (ו-ז). הוא נותן לנו דרך לדעת איך כן. לא רק איך לא. סנקה כותב 3 שלבים. "אמנם עלינו להשקיף בתחילה על עצמנו, אחרי כן על העסקים אשר אנחנו חפצים להתחיל ולבסוף על האנשים אשר למענם ובחברתם אנחנו עושים את מעשינו".
כלומר, שלב ראשון - לבחון את עצמנו, שני לבחון את העיסוק ושלישי את האנשים מעורבים. והוא מפרט.
האם הכישורים שלנו הם להיות אנשים פעילים או למדניים. יותר תזזיתיים ומעורבים או יותר אנשי מנוחה ולמידה. ואז לבחון על פי הכישרון שלנו. כמו שסוקרטס עודד את כרמידס להיות מעורב בפוליטיקה כי הוא אדם בעל מידות טובות שאחרים מקשיבים לו. למרות החשש שלו לדבר מול קהל, סוקרטס הדגיש את הכישורים שלו שרלוונטיים למעורבות שהוא מציע לו.
סנקה ממש אומר לא לאלץ מה שלא טבעי לנו. כי רבים מאיתנו מעריכים את היכולות שלנו יותר ממה שבאמת יש לנו. כמו במקרה ההפוך של גלאוקון שחשב שיש לו יכולת להיות מנהיג פוליטי. סנקה כותב שיש כאלה שבוטחים בהומור שלהם כיכולת, יש כאלה שחושבים שהכסף שלהם יתן להם ביטחון יותר ממה שבאמת הוא יכול ויש כאלה שמעמיסים על עצמם פיזית יותר ממה שהגוף שלהם יכול לשאת. והפוך, יש כאלה שבגלל צניעות, לא רוצים להיות מעורבים בענייני ציבור, כי נדמה להם שצריך חוצפה ותעוזה להצליח. ויש כאלה שנוטים לכעוס ואז יוצא להם דברים שאח"כ הם מתחרטים עליהם. אז לכאלה, עדיף עיסוק אחר.
שלב שני
בחינת תחום העיסוק. להעמיד זה מול זה, את הכישורים והאופי שלנו מול תחום העיסוק. "הכלל הוא (אומר סנקה), כי צריך להיות כוח גדול יותר באדם הפועל מאשר במשא, שהוא נוטל עליו.". כי אנחנו לא רוצים שהמשימה תוריד אותנו ותתסכל אותנו, או בכלל תפיל ותדרדר אותנו. או לחילופין, יכול להיות משהו שהוא בהחלט לפי מידותינו, אבל מעצם טבעו, הוא יביא עוד עיסוק ועוד עיסוק. סנקה ממליץ לשים לב שזה לא משתלט עלינו והופך אותנו למשועבדים. כי לא צריך מראש להיכנס לעיסוק, שאח"כ לא תהיה לנו את היכולת לסגת ממנו.
צריך לעסוק רק במשהו שאנחנו יכולים לדעת שנסיים אותו. הקנה מידה הוא, שהעיסוק לא משתלט עלינו.
שלב שלישי
האנשים. האם נכון להשקיע באנשים האלה. "הן יש מהם חושבים, כי אף על עבודתינו למענם אנו צריכים להכיר להם טובה.". יש אנשים שלא נכון לעבוד איתם. או לעשות למענם. כי יש לזה השלכות לא חיוביות. סנקה אומר, שיש כאלה שהמאכלים על השולחן שלהם חשובים להם יותר מהחברה שבאה לסעוד איתם. האורחים הם תירוץ למשתה שהם עורכים. אם לא יהיה מי שיהיה נוכח בזמן ההתפארות שלהם, הם לא יהיו מרוצים. אבל לענייננו החשיבות היא בקשר עם אנשים שמעריכים את העשייה פחות מאשר את העושה. יותר חשוב הערכה הדדית. לפעמים אנחנו יכולים להיות בקשר ולעשות למען אנשים שמה שחשוב להם זה התוצאות שהם רוצים והחומריות שהם מבקשים להשיג. לא האדם שמביא להם את זה. "אבל אין דבר משיב נפש כמו ידידות נאמנה ונעימה… ולהתרועע רק עם אנשים רחוקים ככל האפשר מדבר רע". הפואנטה היא כאמור לשפר את החברה שאנחנו מצויים בה. אם אנחנו עושים למען אנשים שליליים, אנחנו לא משפרים כלום ואפילו מסתכנים שהם ישפיעו עלינו לרעה. אנחנו צריכים לבחור את העשייה שלנו גם במקום בו יש לנו כישורים מתאימים, גם שהעיסוק הוא למידותינו ולא משתלט עלינו וגם בקרב אנשים שאפשר לעבוד איתם ולהשפיע עליהם לטובה ולא הם עלינו לרעה.
מעבר לצורך, רק אוסיף עוד נקודה בהקשר הזה מסנקה, כי הוא ממחיש את זה יפה. הוא כותב: "בעיקר הדבר יש להתרחק מן הזועפים, הנושאים קינה על הכל, וכל מה שנעשה הוא להם ענין לתלונות. אפילו אדם נאמן ובעל רוח נדיבה, בתור ידיד הוא מביא מנוחתנו בסכנה כשהוא נרגז ומתייפח על הכל".
נחזור רגע לאחור למה שאמר סנקה לגבי המקומות בהם אנחנו לא צריכים להיכנס ולהיות מעורבים חברתית וזה במקום של החולשות שלנו. כי זה יביא אותנו להוסיף את אפיקטטוס למשוואה. הרי סנקה כתב מה אני עושה בפרישתי? מרפא את פצעי. זאת אומרת במקום שאנחנו לא יכולים להיות מעורבים, אנחנו צריכים לשפר את עצמנו, כמו שסוקרטס ייעץ לכרמידס, להתמודד עם פחד הקהל שלו כי נכון שיהיה מעורב וישפר את החברה ואת הפוליטיקה באתונה.
הטיפול בנפש הוא נכון ככלל, אבל בטח במקומות שיש לנו ממשק עם אחרים. אפיקטטוס מסביר איפה חשוב להתחיל ומה הכי דחוף להתאמן עליו לפני שאנחנו פועלים בחברה. אפיקטטוס אומר שיש 3 תחומי אימון. (השיחות 3.2) "הראשון עניינו בתשוקה ובמאיסה, כדי שלא ימנע ממנו להשיג את מבוקשו ושלא יקלע למצב המאוס עליו. השני עניינו בדחפים למעשה והימנעות ממעשה, ובקיצור חובותינו, כדי שמעשינו יהיו תקינים, מחושבים היטב ובלתי רשלניים. השלישי עניינו בהימנעות מתעייה ומפזיזות בדעות, ובדרך כלל במתן הסכמה.
משלושת שדות עיון אלה החשוב ביותר והדחוף ביותר הוא זה העוסק בריגושים עזים, שכן אין ריגושים אלה מתעוררים כי אם במקרים שאדם נמנע מלהשיג את מבוקשו ונקלע למצב המאוס עליו. מצבים אלה הם הגורמים הפרעות, הטרדות מזל רע, צרות, אבל וקנאה ; אלה מביאים את האדם לקנאה וצרות עין ; אלה שוללים מאיתנו את היכולת להקשיב לקול השכל…."
אסביר. אפיקטטוס מלמד 3 תחומי אימון. תשוקה והימנעות, פעולה ואתיקה. שיפוט והסכמה. הראשון, נוגע לדחפים ולתשוקות שלנו. מה שהאגו שלנו חפץ בו. מה שבשליטה שלנו. הדחפים, הם הרצונות שלנו. כמו שגלאוקון רצה להיות מנהיג. התשוקות , מופעלות על ידי גורמים חיצוניים, משהו הכעיס אותי. משהו עורר את תשוקתי כמו עוגת שוקולד. איבדתי מישהו יקר לי ואני אבל. או מישהו לעג לי ואני נעלב. אלה גם בשליטה שלי. הדבר הראשון להתאמן עליו לפני שלוקחים משימה, זה לא לרצות מה שלא בשליטה שלנו. כי אחרת זה יביא אותנו למצבים שמאוסים עלינו. הם גורמים להפרעות, לטרדות ומזל רע, לאבל וקנאה וצרות עין. זה מה שגורם לנו לא להקשיב להיגיון הרציונלי. אם אני רוצה להיות ראש הממשלה כמו שרצה גלאוקון, והוא פועל על פי הרצון הזה בלי לדעת מה הכישורים שלו כמו שאמר סנקה ובלי לדעת האם המשימה לא גדולה עליו ובלי לדעת עם אילו אנשים הוא מתערבב ואולי ישפיעו עליו לרעה, אז הוא יפעל בלי לחשוב. בלי היגיון מנחה.
ב"על מנוחת הנפש" סנקה אומר שלא לשאת יותר מכוחינו. זה גם אומר, את מה שאמר אפיקטטוס, בלי שטיפלנו בנפש ויש דברים שמונעים מאיתנו לחשוב בהיגיון וגם בגלל שהעיסוק לא מתאים לנו.
אם אנחנו מתעקשים להיכנס לעסוק בעניינים ציבוריים, או בכל עניין של מעורבות בקהילה, בלי שיש לנו את הכישורים והיכולות, אנחנו גם לוקחים את התפקיד למי שראוי יותר. או שנעשה את מה שאנחנו מסוגלים ויכולים לו על פי הכישורים שיש לנו.
אפיקטטוס נוזף בתלמיד ב"שיחות" 3.21.22: "ולמה נוהג אתה בקלות ראש כזו, ולמה נכנס אתה לעניינים שאינך ראויי להם כלל וכלל? הנח אותם בידי אנשים המוכשרים לעסוק בהם, ועוד תוך הצטיינות.".
לא תמיד צריכים להיות מעורבים. אקטיביסטים ופעילים. סנקה כותב ב"על מנוחת הנפש" 4:..."כי לפעמים צריכים ליסוג לאחור… הרי אפשר להגיע לכבוד אזרחי. - נאלץ אתה לחיות כאיש פרטי? הרי אפשר להיות מליץ מצוין. - צריך אתה לשתוק? גם בלי דברים אפשר להיות אח לצרה. - אם שעת סכנה היא אפילו כדי לצאת לרחוב העיר, הרי אפשר לפעול בתור חבר טוב, ידיד נאמן, שכן משכיל, גם בדירת מושבו, בבית המחזה או במסבת המזון. אם נשלל ממך תפקיד אזרח המדינה, הרי יכול אתה למלא תפקיד אדם."
סנקה אומר שתמיד יש דבר שאנחנו יכולים להיות פעילים בחברה. להיות אקטיבים, בכלים שיש לנו. תמיד יש דרך. הוא אומר שהוא עצמו קיבל על עצמו סמכות ותפקיד ועסק בפוליטיקה. אבל לא בגלל המעמד והכבוד, אלא כדי להביא תועלת לקרובים לו, לכל בני עמו ולכל בני האדם. נשמע יומרני, אבל הכוונה היא שבכל תפקיד כמו שמרקוס אורליוס כתב בציטוט שהבאתי בהתחלה "בזוכרי אפוא כי הנני חלק משלם שזהו טיבו, אקבל ברוח טובה את כל הנובע ממנו; ובאשר אני קשור באופן כלשהו לשאר החלקים הדומים לי במוצאם, לא אעשה שום דבר שאינו לטובת הכלל. לא כי, אשאף ללמוד את קרובַי, אכוון את כל פעולותַי לתועלת הכלל ואף ארחק מכל הנוגד זאת. אכן, אם יושגו הדברים הללו, יתנהלו חיי על מי מנוחות, ממש כשם שתחשיב כנוחים את חייו של אזרח, עת יתקדם בהטיבו מעשיו עם שאר האזרחים ובקבלו בברכה כל אשר עירו תועיד לו.".
סנקה מוסיף שזנון, קליאנתס וכריסיפוס מייסדי הסטואה, לא עסקו בענייני המדינה אבל הביאו אחרים לעסוק בזה. זנון למשל שלח תלמיד שלו לייעץ למלך מוקדון. כמו שסוקרטס ייעץ לאחד לעסוק בפוליטיקה ולשני לא לעסוק. הוא בעצמו לא עסק בה. הם עסקו במה שהיו טובים בו.
נסדר רגע את הכל. ראשית לא חייבים להיות אקטיביסטים. או פעילים בציבור. לא לכולם יש את הכישורים לזה. אבל יש לנו תפקיד עליון, שבכל מקום בו אנחנו מעורבים, אנחנו צריכים להפוך אותו לטוב יותר. בשביל זה, אנחנו צריכים קודם לבחון את עצמנו. על עצמך דבר עם עצמך רעות, התרגל לומר אמת וגם לשמוע. מעל לכול דבר על מה שאתה חושב לחולשתך הגדולה. לתקן את עצמנו. כמו שאפיקטטוס אמר הכי דחוף, להתאמן על הדברים שבשליטתנו ולא לרצות מה שלא. שלא יתעוררו בנו רגשות שליליים שיפעילו אותנו, קנאה, צרות עין, כעס עלבון ועוד כאלה שישלטו בהיגיון הרציונלי שלנו.
עכשיו נבחן את שלושת השלבים שתאר סנקה. אז שלב ראשון לבחון את עצמנו כמו שסנקה אמר, את החולשות שלנו. אם הן רבות, נטפל בעצמנו לפני שנבחר להיות פעילים. אם מעט, אז נשתדל שהחולשות שלנו לא יבואו לידי ביטוי בפעולות האקטיביסטיות שלנו.
שלב שני. נבחן את החוזקות שלנו. מה הכישורים שלנו? מה תכונות האופי שלנו? נבחר תפקידים שמתאימים לנו. לא בגלל שהם נראים לנו בעלי השפעה, או מביאים איתם כבוד וכסף. או מעמד. לבחון את התפקיד גם בהיבט של העומס שהוא מביא איתו. האם אני יכול לסיים אותו או שהוא ינהל אותי וישתלט לי על החיים. מה כרוך בלעשות את התפקיד שאני לוקח על עצמי. לוודא שזה מתאים למידותי גם מבחינת עומס ויכולת התמודדות.
שלב שלישי. האנשים סביבנו. מי בעלי הברית שלנו? מי איתנו? למען מי אנחנו פועלים? תבחרו אנשים על פי כישורים. תבחרו סביבת אנשים בעלי מידות טובות. כאלה שלא ישפיעו עליכם לרעה, או שכאשר תעשו משהו למענם זה יגרום להם לצפות מכם לעוד. שאלו אותי פעם מה רע בלהיות אדם מרצה. מבחינה אחת זה טוב. זה מונע חיכוכים. אבל אם אתה או את אדם מרצה בלי אבחנה, ומי שאנחנו מרצים, מנצל את זה, זה יגרום לנו לעיסוק לא נכון. בדיוק כמו לקחת על עצמנו משימה שגדולה עלינו. זה משתלט עלינו וזה גם בדיוק כמו התשוקות שאפיקטטוס מדבר עליהם שמשפיעים לרעה על התבונה. מי אמר שזה הדבר הנכון לרצות את האדם הספציפי הזה?
לסיום אומר, שבעקבות פילוסופיות קיום מסוימות לרבות זאת של ויקטור פרנקל שהצגתי בפרק הקודם, אנחנו מחפשים משמעות בחיים כאילו זה משהו שנולדים אליו. כאילו זה משהו שמגדיר אותם. אז הם הולכים לאיבוד. הדרך הסטואית, נותנת כיוון על פי ערכים ומייצרת שלווה ואושר תוך מעורבות חברתית לעשות את העולם הזה קצת יותר טוב. לטעמי זו משמעות אוניברסלית גדולה שצריכה להיות קודמת לכל משמעות אחרת. וזה לא סותר, כי בסוף, אנחנו צריכים לרפא את החולשות שלנו וליישם את החוזקות שלנו למען הכלל וזו משמעות גדולה בפני עצמה. לדעתי לפחות.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments