שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
סיפרה לי נועצת שלי, על רגע בו היא לא הייתה סטואית. היא קצת החמירה עם עצמה לטעמי. זה היה בשיחה שהיא ניהלה עם עובדת שלה. אז ראשית, היא באמת אחד האנשים המחויבים לתהליך סטואי שפגשתי. אז סיפרתי לה על 2 דברים שלקחתי מסנקה. הראשון הוא אחת הסיבות שאני מאוד אוהב אותו. הוא סלחן. הוא מכיר באנושיות שלנו. ואם נודה על האמת, הוא עשה דברים גרועים יותר בחייו. הדבר השני, תיארתי בפניה, איך סנקה אומר לא לצאת לעשות עסקים כאשר את רעבה, או עייפה, כי היכולת המנטלית מתדלדלת. אז בוודאי שבסיטואציה שהיא היתה מצויה בה, עייפה בסוף יום עבודה מתיש והתמודדה עם עובדת פחות מלבבית, אז הגיוני שהיא התנהלה לא מהשכל החושב והיתה רגשית בתגובתה. מעבר לתרגול פרקטי לעבוד עליו, הצעתי לה גם קצת סלחנות לעצמה.
לפרק היום החלטתי לספר לה ולכם על רגע שהתרחש לפני כמה חודשים שאני הייתי פחות סטואי. ניהלתי שיחה עם נציגת שירות במוקד טלפוני של חברה שהשירות שלה ככלל הוא בין הגרועים שנתקלתי בו. אני לא מציין שם, כי אנחנו הסטואים משתדלים להגיד רק דברים חיוביים. אבל אני מציין את המקרה בשל אפקט הלמידה ויש משמעות לכך שאני אומר שזו חברה גרועה בשירות שלה, נגיע לזה.
לנועצת שלי לא סיפרתי על המקרה הזה כי זה לא עלה בדעתי בעת השיחה וחשבתי על זה לאחר מכן, אבל היא תאזין ותעשה הקשר.
בכל אופן, נתחיל באחד הציטוטים האהובים עלי ממורנו ורבנו, מרקוס אורליוס. בספר החמישי של "מחשבות לעצמי" הוא כותב:
"16.מה שתתרגל להעלות בדמיונך ישפיע על רוח בינתך, כי הנפש מקבלת צבע הדמיונות". או בתרגום העדכני של אברהם ארואטי: "כטיב הגיגיך החוזרים ונשנים כך יהיה טיב רוחך; הלא הנפש נצבעת בגוני המחשבה". ממש לפני עידן ועידנים כשהתחלתי את הפודקאסט הזה, זה היה ציטוט באחד מהפרקים הראשונים. והוא אחד האהובים עלי. הוא תמיד מזכיר לי לבחון את המחשבות שלי בעיקר את אלה שמתמידות וחוזרות.
אם אנחנו לא מנהלים את החשיבה שלנו בזמן אמת. אנחנו לעיתים דוחקים פנימה אבל זה יוצא אח"כ. המחשבות החוזרות שלנו נובעות ממה שאנו דוחקים בתוך המוח מבלי לנהל וזה אולי נראה שזה מאוחסן בחלקו האחורי של הראש, אבל זה מנהל אותנו ויוצא החוצה. מה שבעיקר מתפרץ כשאנחנו לא רוצים, הם הרשמים הבלתי נבדקים שלנו מהעבר.
אנחנו צובעים את מוחנו לפי מה שאנחנו חושבים שוב ושוב. מחשבות כועסות מייצרות יותר מחשבות כועסות, מחשבות חרדה מייצרות עוד מחשבות חרדות. איכות החיים שלנו מבוססת על איכות המחשבות שלנו.
בשיחה שניהלתי עם נציגת השיחות, ניסיתי לומר לנציגה שבמנוי של הוריי יש חיוב יתר. היה לי ברור שהחיוב הוא כתוצאה ממדיניות מסוימת של החברה. הנציגה בחרה לקטוע אותי בניסיון להגיד לי שזו המדיניות. שאלתי אותה "אני יכול לסיים בבקשה משפט", היא החלה לענות "לא…" ורצתה להמשיך את ההסבר שלה מתוך רצון להגיד שזה לא משנה מה אגיד זו המדיניות ואין מה לעשות. בדיעבד, היא אמרה "לא" כששאלתי אם אני יכול לסיים את המשפט, אבל נראה לי שהיא לא התכוונה שאני לא יכול לסיים את המשפט, אלא רק רצתה בחוסר הנימוס שלה להסביר את המדיניות. אני באותו רגע, כבר לא הייתי מעוניין להמשיך את השיחה. ביקשתי לשלם את החשבונית המדוברת ואמרתי שלא שווה לי להתרגז בשביל הסכום הנמוך של החיוב, ואני מעדיף לנתק את המנוי ולא להמשיך את השיחה. אמרתי שבעיני השירות שלהם גרוע ולא פלא שהיא מרשה לעצמה להגיד לי שאני לא יכול להשלים את המשפט. היא כמובן רצתה להתנצל, כאשר הבינה את הטעות שעשתה. אבל לא היה לי עניין לשמוע את ההתנצלות והעדפתי להיות תכליתי, לשלם לנתק את המנוי ואת השיחה.
אצלי בראש, במחשבותי החוזרות ונישנות, לא מנומס לקטוע אדם באמצע משפט. אצלי בראש, נותני שירות, אמורים להיות מנומסים ללקוחותיהם. אלה מחשבות שהיו אצלי בראש עוד לפני השיחה עם הנציגה חסרת דרך ארץ.
זה ערך שיפוטי שאני נותן לדברים שאינם בשליטה שלי. בתור סטואי מושלם, אני אמור לא לתת ערך לדברים חיצוניים כאלה, אלא רק למידות הטובות שלי. אבל אני לא מושלם וגם לא נולדתי סטואי, כי תפיסת הנימוס והשירות שלי השתרשו בראשי ואופיי, עוד לפני היותי סטואי.
חשוב להגיד שיש הבדל בין ניהול המחשבות לבחירות שאנחנו עושים. אנחנו צריכים לנהל את השיפוט שלנו ובכך לא הייתי סטואי, אבל מבחינת הפעולות שלי, התנהלתי קצת יותר סטואי. לא פגעתי בנציגה, או בחברה. בחרתי את הפעולות שלי על פי מה שנכון היה לי לעשות מבלי לפגוע. גם אמרתי לנציגה שזה חסר נימוס לקטוע אדם וזה שירות גרוע, שזה כן עקרון סטואי לנסות לשפר, אבל אני בספק שהיא לקחה את זה מדברי לאור זה שהתרגזתי. אולי בדרך אדיבה, הייתי יכול להראות לה את הטעות שלה. אבל אני לא הייתי במקום הזה כי התרגזתי כאמור.
הנקודה שאני רוצה לדבר עליה, היא באמת על המחשבות שאנחנו מבקבקים בראשנו וצובעים את הנפש שלנו. כי הנפש נצבעת בגווני המחשבה. אבל מחשבה לא מנוהלת, מעלה אבק ואולי עובש אצלנו בראש ומשפיעה עלינו.
נעשה רגע הפוגה, לספר סיפור. כי אפרופו דברים שנתקעים ומשתרשים לנו בראש, זה תמיד מזכיר לי את הסיפור של המלך מידאס.
במיתולוגיה יש 2 סיפורים עיקריים הקשורים בשמו. השני רלוונטי לנו. הראשון, מתחיל בכך שמידאס מלך פריגיה היא אדם טוב סה"כ. פריגיה הייתה ממלכה ענייה יחסית אבל מידאס אהב לטפח את הגינה שלו. שם הוא פגש באיש מכוער שנרדם בגינה שלו והוא הזמין אותו לארוחה. הוא לא ידע שהאיש היה סילנוס. חבר והמלווה של דיוניסוס אל היין. סילנוס נשאר בארמונו של מידאס 10 ימים בהם הוא שתה מהיין של המלך וגמל לו בסיפורים וריקודים. כאשר רצה סילנוס לחזור לאדונו, נאות מידאס לקחת אותו. כאשר הגיעו, סיפר סילנוס לדיוניסוס שהלך לאיבוד והתארח אצל מידאס שנהג בו ברוחב יד ואירח אותו למופת. דיוניסוס כמו הרבה שיכורים שאומרים לכולם שהם אוהבים אותם, השתפך בפני מידאס והציע לו מה שיבחר. הוא יעתר לכל משאלה של המלך. כמו שאמרתי ממלכתו של מידאס הייתה ענייה אבל השתדל תמיד להיטיב עם נתיניו ובלי לחשוב יותר מידי, הוא ביקש שכל מה שיגע בו יהפוך לזהב. מאחר וזה הסיפור הפחות חשוב לעניינו אז אקצר אותו ואומר שכמובן שזה הביא צרות כי יש דברים שמידאס לא רצה להפוך לזהב ובכל זאת בטעות הוא נגע בהם והם הפכו זהב לרבות אשתו ובתו. הוא לא יכול היה לאכול ולשתות. הוא כמעט מת ומתוך חלום הוא ביקש מהאל דיוניסוס להסיר את הקסם. האל הכיר לו חסד על שהיה סה"כ אדם טוב ואמר לו לשטוף ידיים בנהר פקטולוס והקסם יוסר.
הסיפור השני, מתרחש לאחר מכן.
לאחר שהקללה הוסרה ממנו, הוא הפך לחסיד של האל פאן. האל בעל רגלי תיש שניגן בחליל פאן והיה האל שמזוהה עם הטבע, ויופיו. מידאס הפך לחובב טבע.
האל פאן החליט להתערב עם האל אפולו. פאן טען שחלילים טובים מכלי מיתר כמו הלירה עליה ניגן אפולו. פאן החל לנגן וכל היצורים הפלאיים בטבע נהנו מהנגינה בניהם מידאס. הרי פאן היה אל של שמחה ושובבות.
כשהגיע תורו של אפולו לנגן, הופקו מהלירה שלו צלילים הרמוניים (כי אפולו היה אל התבונה וההרמוניה והרפואה ועוד). כמובן שכל הקהל הריע לאפולו וראו בו מנצח. אפילו הסאטירים והפאונים שהיו יצורים תחת חסותו של פאן, קראו שהאל אפולו הוא המנצח. אבל מידאס קם וצעק שהוא לא מסכים. הוא טען שהצלילים שפאן הפיק היו יפים יותר. הוא אפילו הסביר שהצלילים של פאן מלהיבים יותר ואמנותיים יותר.
למידאס היה מזל. לצאת כנגד אל כמו אפולו זה לא חכם, אבל האל בכל זאת לא יכול היה לעבור על זה בשתיקה. הוא שאל את מידאס: "אתה באמת חושב שפאן ניגן טוב ממני?", למרות ההזדמנות הנוספת, מידאס לא אימץ תבונה וענה "כן". אז אפולו אמר לו, "אז כנראה שיש לך אוזניים של חמור". באותו רגע, הרגיש מידאס שצומחות לו אוזני חמור וכל היצורים הפלאיים פרצו בצחוק. אפולו אמר "כנראה שצדקתי".
מידאס ברח לביתו. שם על הראש מעין תרבוש שיסתיר את האוזניים ואף אחד לא ידע על אוזניי החמור שלו.
פרט למשרת שלו שנהג לספר אותו.
מידאס אמר למשרת שהוא יעניש את כל משפחתו בחומרה אם יספר למישהו שיש לו אוזני חמור. אם ישמור על הסוד, הוא גם ישלם לו משכורת גבוה במיוחד כדמי שתיקה.
הסידור הזה עבד כמה שנים. אבל הסוד על האוזניים של מידאס, היה כבד מאוד למשרת. הוא ראה את האוזניים בכל פעם שסיפר את המלך ובכל פעם נאלץ לשתוק ולבקבק את הסוד ולאחסן אותו עמוק בראשו. כמובן שכמו כל דבר מבוקבק שגם ממשיכים להכניס פנימה עוד ועוד, הסוד שאף להתפרץ החוצה. לצאת בלי שליטה של המשרת. אז הוא החליט לנסות להוציא את הסוד אבל מבלי שאף אחד ידע ובלי לסכן אף אחד. הוא יצא את ביתו והגיע למקום מבודד, שם חפר בור עמוק למדי. הוא הסתכל טוב טוב סביב. וידא שאין אף אחד וצעק לתוך הבור "למידאס יש אוזני חמור!". הוא כיסה את הבור. דרך עליו טוב טוב להדק את האדמה שהבור ישאר אטום. אבל הוא לא יכול היה לראות זרע קטן בתוך הבור. המשרת, הלך לדרכו כאשר עול הוסר מעליו. הוא אפילו יכול היה לשתות יין מבלי לדאוג שמה הוא יפלוט משהו.
אבל הזרע הקטנטן בתור הבור, החל לנבוט. וצמח להיות קנה כמו אלה שצומחים ליד פלגי מים. כמו קנה שממנו מכינים חליל פאן. כשהרוח נשבה על הקנה, יצאו מהצמח צלילים שאמרו בלחש "למידאס יש אוזני חמור". הרוח נשאה את המילים לסופים, לקנים, לעצים. רחש העלים ברוח נעו ואמרו "למידאס יש אוזני חמור". גם הציפורים החלו לזמר את המילים. והרוח נשאה את המילים עד שהם הגיעו לעיר.
מידאס שמע את נתיניו מלחששים וצוחקים והוא האזין ושמע אותם אומרים "למידאס יש אוזני חמור". הוא היה מושפל כל כך שאפילו לא חשב להזיק לספר שלו. הוא בחר לסיים את חייו כי לא יכול היה לשאת את העלבון וההשפלה.
המוסר השכל של הסיפור, הוא קודם כל, לא להתגרות באלים. בטח היווניים שאין להם חוש הומור והם לא מוסריים במיוחד.
שנית, לא לבקבק ולצבור סודות או מחשבות רעילות. אלא לנהל את המחשבות. מאחר ו: "כטיב הגיגיך החוזרים ונשנים כך יהיה טיב רוחך; הלא הנפש נצבעת בגוני המחשבה".
לעניין השיחה שלי עם נציגת השירות, אין ספק שקפצו ממוחי מחשבות לא מנוהלות על איך שיחת שירות צריכה להתנהל. מרקוס אורליוס כותב לעצמו ממש לאחר הציטוט שהבאתי כרגע מהספר ה-5 "17 לרדוף את הבלתי אפשרי זהו טירוף; אמנם לא אפשר לרשעים שלא לעשות דברים כגון אלה." אמנם הנציגה לא מרושעת, אבל למה אני מצפה שהיא תהיה מה שהיא לא. בסביבת השירות שהיא נמצאת. לאחר יום שלם בו אנשים שונים מתקשרים ובטח חלק גם מדברים אליה לא יפה. מרקוס כתב לעצמו שעם החצופים יש לנהוג באדיבות. אני לא הייתי סטואי באותו רגע. אני לא אמור לצפות ממנה לכלום. אבל ציפיתי. אז מחשבה כזאת קפצה החוצה כי היא לא נוהלה. ואני אמור לנהוג בה באדיבות. אמנם לא הייתי בוטה, אבל גם לא אדיב.
מה אנחנו צוברים בראשינו? לפעמים זה אמונות מושרשות. אבל לפעמים זה דברים שאנחנו עדיין לא יודעים מה לעשות איתם. אנחנו לא בודקים אותם. כלומר לא מנהלים עליהם דיון עם עצמנו. לא תמיד אפשר. אנחנו מבקבקים אותם בראש וחושבים שפתרנו את הבעיה. כי אנחנו לא חושבים על זה יותר. אבל הדברים האלה נשארים שם לנצח, רק כדי ליצור בעיות מאוחר יותר. זה יקפוץ מתישהו.
למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו לא יכולים להיפטר מהדברים שאינם מועילים, לתקן את הדברים שצריך לתקן ולהחליט מה לעשות עם דברים שאנחנו מאחסנים בלי מחשבה? לפעמים אין לנו משאבים לעשות את זה כמו שאמרתי לנועצת שלי, היא היתה מותשת והשכל החושב לא היה פעיל במיטבו. לפעמים אנחנו עושים את הדברים האלה בעיקר כי אנחנו לא רוצים להקדיש זמן להחליט. חוסר ההחלטיות שלנו יוצר עומס ועולה לנו משאבים.
חשוב לשים לב שמה שלא מנוהל, נכנס לראש שלנו גולמי. אני אסביר מה אני מתכוון בלא מנוהל. לדוגמה, המחשבה שזה חוצפה שהנציגה קטעה אותי באמצע משפט. אם הייתי מנהל את הרושם הזה, הייתי אומר לעצמי שאני לא צריך לצפות ממנה להיות אחרת. כי לרדוף את הבלתי אפשרי זהו טירוף. הייתי אומר לעצמי, שהיא רושם שאני לא רוצה שישפיע עלי. הייתי אומר לעצמי שבסה"כ מדובר בשיחת שירות ואני לא צריך לתת לזה להיכנס "למצודה הפנימית" שלי. הייתי אומר לעצמי הכול הוא כפי שיפוטך, ושיפוט זה נמצא בשליטתך. טול אפוא, כל אימת שתרצה, את השיפוט ותבואך שלווה, כעובר באוניה לסלע בים, המוֵצא מנוחה מזעף הגלים, כן תגיע בשלוה אל החוף.
אז מחשבות לא מנוהלות נכנסות ומתבססות בראשנו כמו הסוד של מידאס ורצה לצאת עד שהספר לא עמד בזה.
אנו צוברים בראש רשמים לא מנוהלים ושלא בחנו אותם, כגון הדעות הקדומות, טינה שאנחנו שומרים, תלונות (עוד סיבה למה אסור להתלונן). אנחנו צוברים, עובדות שלא קשורות ושמועות. ביחד, אפשר לקרוא להן "מחשבות זבל". כמו ג'אנק מייל וספאם. אין לנו פילטר טוב להם. אנחנו מתייחסים לזבל במוח שלנו כאל משהו יקר, אפילו שהוא דוחף את המחשבות שיעזרו לנו לנהל חיים טובים. כאשר אנו מתנהלים בחיינו, צצות מחשבות זבל ממגרות מוחנו כדי להפריע לשקט שלנו. איך המחשבות האלה? יש לזה הרבה דוגמאות:
"אני רעב, אז אני אוכל, אבל הפיצה הגיע קרה" - זו מחשבה שתצטבר בראש ופעם הבאה כשאזמין פיצה היא תתפרץ החוצה באופן לא נשלט.
"עוד פעם השכן דופק עם פטיש בשבת בצהריים כשאני רוצה לישון" - זו מחשבה שתצטרף לעוד דברים שאני צובר בתיק שפתחתי על השכן.
"יש שני V כחולים והיא עוד לא ענתה לי" - זה הופך לתחושת גזלייט או סינון שעושים לי. אני מכיר מישהי שאם לא עונים לה מהר להודעה שהיא שולחת, אז היא מתרגזת. אני בכל פעם אומר לה, אולי האיש בנהיגה ארוכה? אולי בפגישה? הוא בטח יענה כשיוכל. זה לא עוזר לי, כי אצלה הרושם הלא מנוהל בראש הוא כזה שצריכים להתייחס אליה מיידית.
תחשבו למשל כמה לא תורמות לנו ביחסים שלנו מחשבות כמו "הבוס שלי לא חכם במיוחד", או "שוב היא מתלבשת חשוף".
לעתים קרובות אנחנו לא מודעים לכך שמה שמצטבר לנו במגירות מוחנו, מכיל מחשבות כאלה שצובעות את התגובות שלנו לאירועים. לכן, אנו ממשיכים להאשים אירועים חיצוניים בכך שאנחנו מתוסכלים, כועסים או לא מאושרים.
אז איך להתמודד עם העומס המיותר במגירות של המוח שלנו?
ראשית, לא להשאיר מחשבות לא מנוהלות. זה קל להגיד, אבל ככל שנתאמן על זה יותר, נצליח יותר.
הזבל שאנו מאחסנים במוחנו, כגון תלונות על דברים שעברו, רשמים שלא נבחנו וצרות מדומיינות של התרחשויות עתידיות, הוא מקור ההפרעה והפחד שלנו. גם לסנקה יש מה להציע. הדרך לשקט ולחופש שלנו הוא ביטול דברים שמפריעים ומפחידים אותנו.
בספר של "על החיים המאושרים" פרק 3: סנקה מציע משהו שיפה מבפנים כי הוא יציב ונכון. ראשית הוא אומר, שמה שמוסכם על כל הסטואים ויש הבדלים בין גישות סטואיות, אבל המכנה המשותף הוא החיים על פי הטבע. החוכמה היא ללמוד לחיות לפי צו הטבע. והוא כותב: "מאושרים איפוא החיים המתאימים לטבעם". את זה נשיג רק אם נדאג לרוח בריאה. לרוח שדואגת למידות הטובות של האדם. רוח אדם שדואג להסתגל לשינויים, מבין את השפעת הגוף על הנפש, והחלק הרלוונטי לנו, בלי פחד ודאגה. לתת תוכן לחיים. דהיינו להעשיר את החיים שלנו. לא להתפעל מדברים חיצוניים יותר מידי. מה שהגורל מביא עלינו, לדעת להשתמש בזה לחיוב, מבלי להשתעבד למתנות הגורל. הוא מוסיף ואומר, שבדרך חיים כזו, נמצא מנוחה תמידית וחופש, רק אם אין מה שמכעיס ומבהיל אותנו ובלי הנאות גוף מוגזמות. ככה נזכה לשמחה קבועה.
זיהוי כל הזבל המאוחסן במגירות המוח שלנו עשוי להיות קשה מכיוון שחלק גדול ממנו יכול להסתתר בחושך, רק כדי לצוץ ולצבוע את הרשמים שלנו. אז אנחנו צריכים להקפיד ולבחון.
תבחנו כיצד איכות המחשבות שלכם משפיעה על השיפוט שלכם.
רשמים שלא נבדקו הם הגורם העיקרי לג'אנק בראש שפוגע ברוח הבריאה שדיבר עלה סנקה. לעתים קרובות אנו פועלים לפי רשמים שלא נבדקו (כמו מה שתיארתי קודם "הבוס שלי לא חכם במיוחד", או "אני אהיה ממש שמח כשארוויח בלוטו" או "פלוני מדבר מאחורי הגב שלי"). איכות המחשבות שלנו מושפעת מהמחשבות שאנו חוזרים עליהן לעתים קרובות, אותן אנו מאחסנים ומוציאים מהמגירה הנפשית שלנו. מכיוון שמחשבות נצבעות על ידי מה שאנו מאחסנים במוחנו, בואו נבחן את המחשבות שלנו.
נניח שאתה או את חושבים, "השותף שלי לא הוגן כלפיי." או שנציגת השירות לא מנומסת אלי. אל תקבלו את זה כאמת באופן מיידי. ננסה לבחון את זה קודם. מה מקור הרושם הזה? מה גרם לזה? כמה זמן אני חושב ככה? כמה זמן נדמה לי שאמשיך להחזיק על הרושם הזה? לדוגמה כמה זה אמשיך לחשוב שזה לא לגיטימי שיהיו חצופים או אנשים לא מנומסים? תבחנו איך הרושם הזה משפיע על האופן שבו אתם רואים את האנשים שאתם בקשר איתם. למשל בני\בנות זוג. ילדים. שכנים. חברים ועוד…
מרקוס אורליוס נותן לנו מתכון. בספר 12 של "מחשבות לעצמי" הוא כותב: "(18) תהא שאיפתך לראות לעולם כל דבר על סך מרכיביו: מהו דבר זה בעצמו היוצר בך רושם כזה או אחר. פרוס אותו לפניך על ידי חלוקתו לפי סיבה, חומר ותכלית וכן לפי משך הזמן אשר בתומו יידרש לחדול מקיומו".
אגיד את זה שוב במילים אחרות כדי שישתרש. תמיד לפרק רושם למרכיבים שלו. ככה הוא פחות משפיע עלינו. מה מייצר לנו את הרושם? מה גורם לו? מה המטרה שלו? עד מתי הוא ימשיך?
תבחנו כיצד זה צובע את המחשבות שלכם, משפיע על כושר השיפוט שלכם וגורם לכם לפעול לפי רשמים מעוותים. היו מודעים לקשר בין הזבל שאנו מאחסנים במגירות של מוחנו, השיפוט המעוות שלנו ואיכות חיינו.
היו סלקטיביים לגבי מחשבות שנכנסות למגירות של המוח שלכם.
זה אומר להיות זהירים לגבי מה שאנו מאחסנים בראש שלנו ולשמור על השיפוט כך שלא ייכנסו רשמים שלא נבחנו, הטיות, טענות או דעות קדומות. זה אומר שעלינו לבחון כל מחשבה ורושם. מרקוס אורליוס מציע שלא לקבל שום מחשבה או רושם כנכונים מבלי לבחון אותם. אם תחליטו שמחשבה היא שקרית או לא חד משמעית, תנהלו את זה, תחשבו על זה ותגידו לעצמכם שאתם לא מאחסנים את הרושם במוח שלכם. ממש מילולית תגידו את זה לעצמכם. זה רושם המבוסס על פחד, אני לא מכניס לראש. זה רושם שמבוסס על כעסים.
מרקוס גם בספר 11 עובד על עצמו לנהל את הרשמים:
"19) ארבע רעות עיקריות תשפענה על היסוד המושל בך; הישמר מפניהן כל העת ואם תבחין בהן, מחה אותן לאלתר. ולגבי כל אחת הרהר בנפשך כדלקמן: רושם זה אינו הכרחי; דבר זה פוגע בטובת הכלל; אם תאמר כדבר הזה לא תהיה כן עם עצמך; והרי דיבור שאין בו כנות עצמית הרי תחשיבנו כצורם עד מאוד. וכעת הרעה הרביעית, שבגינהּ תוכיח את עצמך, היא כאשר חלק האלוה שבך ייכנע וישתחווה אפיים לאותו חלק נקלה ובן־תמותה, דהיינו לגוף ולעינוגיו הגסים."
לדוגמה, במקום לקבל מחשבה כמו "מה שקרה לי לא הוגן" או "זה לא מנומס לקטוע אותי באמצע משפט" ולהכניס אותה למיגרות המוח, תשאלו את עצמכם:
האם המחשבה הזאת ראויה להיכנס לי לראש ולהישאר שם?
האם המחשבה הזאת פוגעת ביחסים שלי עם אחרים?
אני באמת מאמין בזה?
בקיצור לא לאחסן מחשבות שיגרמו לנו לתלונות, פחדים וכעסים.
ניהול דיאלוג רציונלי פנימי, זו הדרך לנהל רשמים שלא בחנו אותם.
גם בדיעבד…
כי לפעמים קשה לזהות את כל התלונות, הדעות הקדומות, הטינה והחרדות שאוחסנו בפינות האפלות של המוח שלנו, הן מתבטאות באופן שגרתי בחיי היומיום שלנו. בכל פעם שאנו כועסים או מתעצבנים, הופכים מודאגים או חרדים, או הופכים שיפוטיים, רוב הסיכויים שמחשבות זבל ממגרות מוחנו השתלטו. אז, התוצאה יכולה להיות לנו נורה אדומה שתעזור לנו לזהות את המחשבות זבל. בקיצור, לנצל את התוצאה להעריך את ההתרשמות שלנו. זה לפחות ימנע את הפעם הבאה.
המורה של אפיקטטוס - מוסוניוס רופוס כתב:
שהגיון מנסה למחוק את השיפוטים הרעים שהתקבעו במוחנו כתוצאה מתפיסות מוטעות ולשחרר אותנו מהם. הוא מנסה להכניס שיפוטים תקינים בהתאם לטבע או לתקן שיפוטים לא תקינים.
כלומר, הוא אומר שאפשר להחליף רשמים לא נכונים בכן נכונים.
זה לא מאמץ חד פעמי. כל חיינו צברנו זבל נפשי והזנו אותו. להיפטר ממנו לחלוטין זה תהליך ארוך אבל מתגמל.
אני מציע לכם לחשוב על מקרה (רצוי לאחרונה שאתם יכולים לזכור בבירור) שבו מיהרתם לכעוס, להתעצבן או לשפוט. תחשבו בדיוק מה קרה. מה גרם לזה לקרות? במבט לאחור, האם זה באמת היה גרוע כמו שחשבתם שזה? חפשו את הקשר שלו לזמנים אחרים שהרגשתם באותו אופן. יש דפוס? איך יכולתם להתמודד עם זה טוב יותר? האם זה היה שווה את זה - לכעוס, להתעצבן או לשפוט? אל תצברו בפנים כי דברים יצאו החוצה כמו הסוד של מידאס ויקבל חיים משל עצמו עם הרוח. תחליטו להיזהר במה שאתם נותנים להיכנס. כי הנפש נצבעת בגווני המחשבה.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
Comments