שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
פנה אלי בבקשה בחור שנכנה אותו א'. הוא ביקש שאעשה פרק על משהו שמטריד אותו. הוא כותב שהוא משתדל מאוד להיות סטואי אבל יש תחום שקשה לו איתו. א' כתב לי "אני לא מצליח לעמוד בכל המבחנים שהיקום מציב בפניי" והוא הרחיב כך:
"הפן החברתי בחיים שלי - קשה לי מאוד לפספס פגישות / יציאות עם החברים שלי. גורם לי להרגיש רע, מבואס ועצבני ולפעמים חס וחלילה אפילו לשנות תוכניות ודרכי התנהגות בשביל לא לפספס.
אני מאוד אשמח אם תוכל להקדיש אפילו חלק קטן מפרק על הנושא של באמת איך לא להרגיש שאני ״מפספס״ בחיים, איך להרגיש טוב עם להיות גם לבד, ואיך לא להרגיש לא אהוב או אפילו שקוף בעיני החברים שלי כשהם עושים דברים בלעדיי ולא מתחשבים בצרכים שלי ובמה שמסתדר גם לי.
אני יודע, הסטואים מלמדים אותנו לא להתלונן ולא להתרכז במה שלא בשליטתינו, אבל אשמח לשמוע מה לאדם עם ידע רחב ועמוק כמו שלך יש להגיד בנושא.
בין אם רק תקרא ולא תעשה עם זה כלום ובין אם תקרא ובאמת תחליט לעזור,
תודה על הזמן שהקדשת להודעה הזאת :)"
כדי לענות על מה ששאל א'. החלטתי להיעזר במכתב של סנקה לחברו לוקיליוס. אבל לפני כן, חשבתי שנכון לחדד לגבי משהו קטן שהוא כתב בסוף. א' כתב: אני יודע, הסטואים מלמדים אותנו לא להתלונן ולא להתרכז במה שלא בשליטתינו.
א' נכון. אין מה להתלונן. אנחנו הסטואים לא מתלוננים. אבל כן מתמודדים אם משהו מפריע. לכן, לא מספיק לא רק לא להתלונן. הרבה אנשים מבינים את דיכוטומיית השליטה של אפיקטטוס באופן שכתב א'. לא להתרכז במה שלא בשליטתינו. להגיד על משהו, טוב זה לא בשליטתי ולקבל את זה. אפיקטטוס אכן אמר "זכור אפוא כי אם תחשיב כחופשי את מה שהוא משועבד מטבעו, ואת הדברים התלויים באחרים כדברים פרטיים שלך, אזי יעמדו בדרכך מכשולים, תסבול, תהיה טרוד, ותאשים הן את האלים והן את בני האדם. ואולם אם תחשיב כשלך רק את מה שהוא שלך בלבד ואת מה שתלוי באחר - בהיותו אכן כך - כתלוי באחר, אזי איש לא יטרידך לעולם, לא יעכבך, לא תמצא את עצמך מאשים שום אדם, לא תוכיח אף לא אחד, לא תעשה בניגוד לרצונך אף לא דבר אחד, לא יאשימך איש, לא יהיה לך אויב, שהרי ממילא לא תסבול איזשהו נזק".
זה מתוך "המדריך" פרק ראשון (3). וכאמור הרבה אנשים מתמקדים בחלק הזה שאומר, זה לא בשליטתי, אז לא אחשיב את זה כשלי. בגדול זה מה שא' כתב "לא להתרכז במה שלא בשליטתנו".
אבל מה עם מה שכן בשליטתנו?
החלק הראשון של הפרק הראשון ב"מדריך" מגדיר מה כן בשליטתנו.
"(1) הדברים הקיימים נחלקים לשני סוגים: אלה הנמצאים בשליטתנו ואלה שלא. הדברים שבשליטתנו הם: דעה, דחף, תשוקה, הימנעות, ובקיצור — כל מה שהוא פרי עשייתנו. הדברים שאינם בשליטתנו הם: הגוף, נכסים, מוניטין, משרות ובקיצור — כל מה שאינו פרי עשייתנו. (2) הדברים שבשליטתנו הם חופשיים מטבעם — אין מה שמעכבם או עומד בדרכם; אך הדברים שאינם בשליטתנו הם חלשים, משועבדים, מעוכבים ותלויים באחרים."
אפיקטטוס מתחיל במה שכן בשליטתנו. הוא כמובן מסביר שמה שכן בשליטתנו, זה חופשי ואי אפשר לקחת מאיתנו ואי אפשר לעכב לנו. מאחר והמיקוד של אנשים הוא להגיד "זה לא בשליטתי אז לא אתן לזה להטריד אותי", הם מפספסים את החלק שמה שכן בשליטתי ועלי לעבוד לשמור על זה חופשי.
בשליטה שלנו הם דעה, דחף, תשוקה, הימנעות - בקיצור כל מה שפרי עשייתנו.
זה החלק שא' צריך לקחת מדיכוטומיית השליטה. כי זה חלק להתאמן עליו גם ולשמור עליו חופשי. לוודא שאני מתמקד בחלק החופשי שלי.
נפרק רגע. "דעה", היא חופשית אומר אפיקטטוס. יש כאלה שיגידו לנו, שגם הדעות שלנו מושפעות מאחרים וההיסטוריה המשפחתית, המסורת, מקום המגורים ועוד. אני מקבל, אבל יש לנו יכולת לבחון את הדעה שלנו. לבחון אם היא נכונה לנו ותורמת לנו או מזיקה לנו. יש לנו יכולת לשאול את עצמנו, האם זו דעה שלי והיא חופשית. או ירשתי אותה. בהקשר הספציפי של א'. "הדעה", היא מה שהוא בוחר לתת לו ערך חיובי או שלילי. ויכול להיות שא' לא בוחר באמת, אבל הוא צריך. הוא נותן ערך חיובי גדול להיותו יחד עם חבריו. הוא נותן ערך שלילי למקרה בו מתנהלים מפגשים חברתיים שהוא לא נמצא. הדעה של א' היא שחבריו צריכים להתחשב בצרכיו ולשאול אם גם הוא זמין. הדעה של א' שהוא שקוף או לא אהוב אם חבריו עושים דברים בלעדיו. כן יש לא' את היכולת לבחור לשנות את הדעה הזאת. יש לו יכולת להגיד, אני לא נותן ערך חיובי למה שמתנהל בלעדי. מי אמר שזה טוב או רע, מה שהחברים עושים? זהו רושם טורדני, אם אני רוצה רגע להשתמש בשפה של אפיקטטוס. והוא אומר לנו גם להגיד לרושם כזה "רושם אתה, ובכלל אינך מה שאתה נראה.". החלק הראשון של דיכוטומיית השליטה מתחיל בכך שהדעה שלנו היא בשליטתנו. מה שאנחנו בוחרים להגיד על העולם. לכן בהמשך הוא אומר בפרק 5: "לא המציאות מטרידה את בני האדם, כי אם מחשבותיהם ודעותיהם על המציאות…והוא מוסיף אל לנו להאשים לעולם מישהו אחר זולת עצמנו, כלומר, את דעותינו שלנו.".
אם משהו מטריד אותנו, אנחנו צריכים לבחון את הרושם הזה. מי אמר שהחברים צריכים לחכות לי? מי אמר שערך שלי נמדד על פי המעשים והבחירות שלהם? כמו שמרקוס אורליוס כתב בספר 4 של "מחשבות לעצמי": "(20) כלום פוחת ערכו של האיזמרגד אם אין משבחים אותו?".
נחזור לדעה שלנו. זה דגל שמורם לנו נורה שנדלקת, בכל פעם שאנחנו מוטרדים ממשהו, לבחון מה הדעה שלי אישית על העולם שגורמת לי להרגיש ככה. לא מה החברים אומרים או עושים, אלא מה הדעה שלי על זה. אחרי כן, להבין שזו לא המציאות שמטרידה אותי, אלא הדעה שלי עליה. זה שלב התחלתי להפחתת הטירדה. הדבר השני שאפיקטטוס אומר שבשליטתנו זה "דחף". כלומר הרצון שלנו. יש לי בחירה לרצות ולא לרצות. להיות עם חברים זה רצון שלי. אני יכול לבחור גם לא לרצות להיות איתם. הדבר השלישי הוא "תשוקה". שזה אומר כל דבר חיצוני שמפעיל אותי. להיות בקרבת אדם מסוים, זו תשוקה. לרצות פרוסת שוקולד זו תשוקה. לכעוס על מישהו זו תשוקה. להעלב, להתאבל, לרחם על מישהו זו תשוקה. להיות מלא תקווה שחבר שלי יתקשר אלי לשאול מתי מתאים לי לצאת, זו תשוקה. זה באמת מתאים יותר למה שא' מבין כדיכוטומיית השליטה. לא להתרכז במה שלא בשליטתו.
אני לא יודע אם היה מתוכנן הסדר בו אפיקטטוס מגדיר את הדברים שבשליטתנו, אבל הוא מתחיל בדעה ודחף. במידה מסוימת יש פה היררכיה. כי אם אין לי דעה טובה על משהו או הערכה חיובית גבוה למשהו חיצוני לי, אז לא יהיה לי דחף ורצון כלפיו ובטח משהו חיצוני שאני לא מעריך אותו כחיובי, לא ישפיע עלי. עוגת שוקולד לא תפעיל אותי, אם אני לא מחזיק בדעה מקדימה ששוקולד זה טוב.
כאמור אפיקטטוס מתחיל במה שכן בשליטתנו וזה חשוב. זה חלק שעל פיו יש לבחון את הדברים ולפעול לפיו לפני הכל. וזה מזכיר לי משהו שסיפר פרופסור אנגלי נחמד מאוד. אחד המומחים לפילוסופיה יוונית - רומית. לא אזכיר שמות, למרות שהוא סיפר על העניין בפני קהל של כ 25 אנשים. בכל אופן דמיינו איש אנגלי מנומס ונחמד מאוד. שהחל לספר לנו, שיש לו חבר סוחר סמים. ככה הוא התחיל את הסיפור. כמובן, שתדהמה הכתה בנו, שהפרופסור הנחמד והמלומד הזה, הוא חבר של סוחר סמים. אבל אז הוא תיקן ואמר, שהחבר היה בעבר סוחר סמים והוא לא הכיר אותו באותה תקופה, אלא רק לאחר השחרור מהכלא. הוא המשיך וסיפר שאותו חבר, היה איש עצבני מאוד ואלים. בהיותו בכלא, ניסה להבין מה מפעיל אותו וגורם לו להתפרץ. לאחר מחשבה, הוא הסיק שהוא לא אהב שאומרים לו "לא". זה היה הטריגר. בכל פעם שמישהו היה מסרב לו, זה היה מדליק אותו ומפעיל בו כעס ואלימות. כדי להתמודד עם התופעה, הוא היה נוהג לגשת לסוהרים בכלא ולבקש בקשות הזויות ולא הגיוניות, על מנת שיגידו לו לא. הוא אימן את עצמו, להתמודד עם סירוב. הוא גם היה נוהג לגשת לאסירים אחרים ולהתגרות בהם וכשהצליח, להגיד להם שהם משועבדים לו כי הוא הצליח להפעיל את התשוקה שבהם.
זה אדם שהבין את דיכוטומיית השליטה. הוא רצה לשמור על עצמו חופשי ואתגר את הטריגרים שלו. אימן את עצמו לקבל סרוב. גם א' יכול לאתגר את הטריגרים שלו. לאמן את עצמו להגיד לא. לא מצטרף למפגש חברתי. מוצא לי חלופה אחרת. אפשר גם לבחור לארגן את המפגש שהוא כן רוצה. בשלב מתקדם של האימון, אני ממליץ, ללכת רק למפגש שאתה ארגנת. הנקודה היא לתקן את היחס שלך בין הדבר השלילי שמפעיל אותך לבין הבחירה שלך. אם מפעיל אותך שחברים לא רואים אותך, תעשה הפוך. תחזק את הבחירה שלך, את הסירוב שלך אתה לחברים. תחזק את ההחלטה שלך שרק כאשר אתה מחליט, אתה נפגש. ככל שתתמיד בזה, ככה תוריד את התלות בהפעלה מבחוץ. ככה תוריד את הציפייה מאחרים.
יש עוד ציטוט מעניין של מרקוס אורליוס שרלוונטי לשאלתו של א', אבל אשמור את זה לסוף. בינתיים נעבור למכתב 109 של סנקה לחברו לוקיליוס.
שם המכתב הוא "על חברות עם חכמים".
על פי הסטואים, החכם "מלא בכל טוב והגיע לשלמות". אז נשאלת השאלה, איך אפשר להועיל למישהו כזה? למה בכלל שיצטרך חברים אם הוא במצב שהם לא יכולים לספק אצלו שום צורך. אז התשובה היא שהחכמים מועילים זה זה. אפשר ללמוד ביחד, לשוחח עם מישהו באותה רמה. להתייעץ, ללמוד כמו סוג של אימון. צריך להבין שמבחינת הסטואים, החכם, הוא אדם שהגיע לשלמות מהבחינה שהוא או היא פועלים רק על פי מידות טובות. דמיינו את כל מה שאמרנו קודם על דיכוטומיית השליטה, זה אדם שפועל רק על פי מה שבשליטתו, לא יתן ערך לדברים חיצוניים, אלא כמועילים או לא. אדם כזה לא יופעל על ידי דברים חיצוניים. אלא רק על ידי התבונה. זה אדם שלא טועה. החכמה לא יודעת הכל, אבל היא מבינה את המקום שלה במציאות ואיך לפעול נכון. מאחר והסטואים רואים ערך גדול בחברות כשהיא אמינה וטובה, מן הסתם גם החכם יהיה עם חברים, באופן בו הוא מועיל להם והם לו. כמו שאימון התגוששות מייצר מתגוששים מנוסים אומר סנקה. כמו שמוזיקאי ישתפר אם יהיה לצד מוזיקאים אחרים. אז גם החכם צריך להפעיל את מידותיו הטובות בחברה. אז חכם אחד יועיל לאחר, על ידי עוררות של דחף לעשייה טובה ויחשוף אותו לדברים שאינו מכיר. תמיד יש לחכם מה להיחשף אליו. הוא לא יודע הכל. או מכיר הכל.
אם אנחנו בחברה רעה, זה מזיק לנו. גם לאדם רע, זה מזיק להיות בחברה רעה. להיות ליד אנשים שידרדרו אותנו להנאות לא מושכלות, לכעסים, שיתנו תוקף למרירות של האדם. אנשים רעים מגיעים לפסגת רשעותם שהמגרעות של אדם מתכנסות לכדי רשעות מלוכדת אחת. אבל אדם טוב, יועיל לאדם טוב. כשאנחנו בחברה טובה, זה אמור לחזק את הביטחון שלנו בעצמנו, לשמח אותנו וליצר שלווה הדדית.
סנקה אומר שאדם חכם יכול לבד לעצב את התפקיד שלו בעולם. אבל תמיד טוב שיש מי שמעודד לדברים טובים.
"(11) לעורר נכונה רוחו של חכם אינו יכול אחר אלא אם הוא חכם, כשם שרק אדם יכול לעורר בהיגיון אדם. כשם שיש צורך בהיגיון כדי לעורר היגיון, כך כדי לעורר היגיון צרוף יש צורך בהיגיון צרוף".
סנקה אומר לנו, שדברים חיצוניים, אין בהם כדי לשפר את האדם החכם. לא יעשה אותי יותר חכם, אם יש לי חבר שיספק לי הנאות, כסף, השפעה, חסינות בילויים או כל דבר שנעים לשימוש. את זה יכול לתת גם טיפש. "אבל להועיל פירושו לדרבן במידותיה הטובות את הנפש בהתאם לטבע". משפט חכם, נחזור עליו… אבל להועיל פירושו לדרבן במידותיה הטובות את הנפש בהתאם לטבע". זה אומר, שאם יש לי חבר שמדרבן בי את המידות הטובות, הוא גם משפר את עצמו ולהפך. והכוונה לדרבן את הנפש בהתאם לטבע, זה אומר, לעזור לחבר לראות את ההיגיון בדברים, ועל פי הטבע זה אומר, לעזור לראות שאנחנו חיה חברתית. שמה שאנחנו מעורבים בו בעולם הוא בשיתוף. הדרך היא בהיגיון. זה התפקיד של חברים. לעזור לראות את הכיוון נכון. עכשיו החכם לא צריך את זה מאחרים. את זה הוא יודע לבד. אבל בכל זאת, חכמים מועילים זה לזה, כי החכם מעריך את הטוב. הוא ירצה להיות בחברת אדם כזה. טוב, נמשך לטוב. החכם גם ישמח להתייעץ עם אחרים. כמו שנכון להתייעץ עם אנשים שיש להם מומחיות כלשהי: רפואית, משפטית וכדומה. ככה אדם חכם יתייעץ בחכם אחר. "נוסף על כך" כותב סנקה "(15) בהתאם לטבע הוא לאהוב ידידים ולשמוח בגדולתם כמו בגדולתך"... "המידות הטובות מייעצות לנו לטפל טוב בהווה, לחזות את העתיד, לשקול ולרומם את הנפש. יקל למי שיצרף אליו ידיד לרומם ולהסביר."
סנקה אומר פה עוד משהו רלוונטי. הוא אומר שאנשים שאוהבים את עצמם, הם מתעוורים בשל פחד שיקרה להם משהו ואז הם לא רואים מה מועיל להם. לתת ערך למשהו יותר מדי, זה גורם לפחד להפסיד את הדבר הזה. אז לא רואים מה מועיל באמת. החשש לפספס שמתאר א', הוא מתן ערך גדול מידי לתשומת הלב של החברים. זה מייצר סוג של פחד לפספס ואז לא חושבים מה באמת נכון לי לעשות ומה לא. סנקה כותב: "(16) את האמרה הנעימה והנעלה, 'לרצות ולא לרצות אותו הדבר', ישמיע חכם לחכם. בעול אחד יעמלו את עמלם המצוין". זה אומר שחברות אמיתית היא כששני בני אדם מסכימים מה הם רוצים לעשות ומה הם לא רוצים. בעול אחד זה אומר כאילו הם קשורים יחדיו, צמודים באותו רצון. אז מבחינתם מה שהם רוצים ומה שהם לא רוצים, זה אותו הדבר. יש פה הדדיות. זה לא משנה לשני אנשים חכמים מה הם רוצים בעצמם, משנה מה שני הצדדים רוצים ומסכימים עליו. יש הדדיות בכך ששניהם לא משועבדים לדברים חיצוניים וכך יש הדדיות אמיתית. אין מצב בו אחד משועבד למשהו שהוא רוצה והאחר צריך להתכופף בהתאם. שניהם יהנו לא משנה מה יבחרו.
סנקה אומר בסוף המכתב הזה, שאין מה להתפלפל. מה שחשוב הוא שהפילוסופיה תעזור לבוז לתשוקות, לתהילה. כלומר, היא צריכה לעזור לא' לא לרצות. לא להיות משועבד לאחרים.
עוד נקודה לגבי המכתב הזה של סנקה. הוא מדבר על הדדיות ותועלת בין שני חכמים. אבל על פי הסטואים אנחנו לא חכמים. אנחנו סטואים, מתלמדים. אנחנו מתאמנים באמצעות הפילוסופיה. אז הערך של המכתב הזה לנושא שלנו היום, הוא ההבנה, שהחכם לא צריך שחבריו יספקו לו דעה, דחף, תשוקה או המנעות כמו שאמר אפיקטטוס שזה בשליטתנו. המסקנה היא, שאנחנו צריכים להיות שלמים וחופשיים. אז לא נהיה מוטרדים ולא נצפה גם מהחברים שלנו להשלים לנו משהו שחסר לנו. אדם צריך לעבוד לשפר את עצמו ולבוא לחבריו בלי ציפייה. אלא נחפש רק איך אנחנו מעילים למידותיהם הטובות והם לשלנו. זה אומר שאנחנו צריכים לטפל בעצמנו. בתשוקות ובדחפים שלנו. כמו סוחר הסמים האנגלי שהחליט לא להיות משועבד לכל מי שמסרב לו. הוא אימן את עצמו לקבל "לא". הוא גם בדרכו המעניינת החליט לעזור לחבריו בכלא על ידי זה שגרם להם להבין שהם משועבדים אם הם מופעלים על ידי טריגרים שטותיים שהוא טומן להם.
אל תצפו שמישהו אחר ימלא לכם משהו שחסר לכם. כמו שכתב א': "איך לא להרגיש לא אהוב או אפילו שקוף בעיני החברים שלי כשהם עושים דברים בלעדיי ולא מתחשבים בצרכים שלי ובמה שמסתדר גם לי. "
זו דעה לא נכונה שזה התפקיד שלהם. א' צריך לעבוד על הטריגר שלו שגורם לו לרגש שלילי. כדי להרגיש חופשי מטריגר, אדם צריך להיות שלם עם עצמו. לא להיות מופעל. כי חופשי זה רק הדעה, הדחף התשוקה וההימנעות שלנו. אז אני ממליץ לא' להיות חופשי. לעבוד על זה. לא על החברים. גם לבחון מי מחבריו גורם לו להרגיש טוב. לא איך הוא חושב ומדמיין שהדברים צריכים להתנהל. כמו שמרקוס כתב "(20) כלום פוחת ערכו של האיזמרגד אם אין משבחים אותו?".
הערך העצמי של האדם אינו משתנה בשל אחרים. אמרתי שיש עוד משהו רלוונטי שהוא כתב. בספר ה-7 של "מחשבות לעצמי":
"יש להבין כי ערך כל אדם הוא כערך הדברים, אשר להם יקדיש את מרצו". מרקוס אורליוס אומר, שהערך שלנו נמדד על פי הדברים שאני נותן להם ערך. אני צריך לבחון ולבחור למה אני נותן ערך. הערך שלי לא נמדד האם מישהו מזמין אותי או מתחשב בי. אני צריך לא לתת לזה ערך. הערך שלי יהיה אם אני לא נותן ערך לכך שמישהו מתחשב בי או לא. הערך שלי יהיה גדול ככל שאני אתן ערך רק לחופש הנפשי שלי. אני מבטיח ל-א' ולכל אחד מאיתנו, שככל שנקפיד על חשיבה חופשית ולא להיות תלויים בדעות לא נכונות, דחפים ותשוקות, הדברים יסתדרו לנו. אפילו לא צריך לחפש איך לפתור את הבעיה הזאת לכאורה. היא תיפתר מאליה אם נקפיד על החופש הנפשי שלנו. אם נקפיד על המידות הטובות שלנו. אנחנו צריכים לוודא שאנחנו חברים טובים ולא שאחרים הם חברים טובים אלינו. כמובן, שעדיף לנהל את הסביבה שלנו ולהיות במקום בו אנחנו מרגישים שנכון לנו להיות, כי משפרים אותנו וטובים אלינו. אבל החופש הנפשי שלי תלוי רק בי.
אז תזכרו "כלום פוחת ערכו של האיזמרגד אם אין משבחים אותו?".
תבינו "כי ערך כל אדם הוא כערך הדברים, אשר להם יקדיש את מרצו". תקפידו על הדברים שאתם נותנים להם ערך.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
Comments