שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
חשבתם פעם במה אתם טובים? האם פעם אמרו לכם שאתם טובים משהו? ואז שמעתם את זה שוב מאדם אחר? אני לא מתכוון דברים כמו, אתם יודעים להקשיב. אלא נגיד, מנגנים טוב. יודעים לבנות ארון של איקאה, הסתדרתם לבד עם ההוראות והוא גם נשאר עומד כשסיימתם. או שאתם רופאים וטובים במקצוע שלכם או עו"ד וכד'.
האם זה גורם לכם להרגיש טוב?
אתם מכירים מישהו שגדל בסביבה מאוד מפנקת? כמובן שלא אתם, אתם לא מפונקים. אבל תחשבו על מישהו שמעולם לא חסר לא כלום ותמיד רואה עצמו זכאי, פריבילג.
כמובן שזה לא אותו הדבר אם אדם יודע או אומרים לו שהוא טוב במשהו וזה נותן תחושה טובה ואולי אפילו יוהרה, לבין תחושת פריבילגיות. אני בטוח שאתם מכירים אנשים שמרגישים תחושת עליונות, התנשאות ואפילו חלקם מתרברבים.
אנשים שיודעים שהם טובים במשהו, הם בטוחים בעצמם. יש כאלה, שזה מקרין מעבר לתחושה שהם טובים במשהו. זה מקרין לעבר תחושה שהם ככלל טובים יותר וראויים יותר. כלומר, נגיד ואני באמת יודע לבנות ארון איקאה מעולה ואני הולך עם ההרגשה הטובה הזאת והביטחון העצמי ואני מתנשא על מישהו בעניין אחר לגמרי רק בגלל תחושת מסוגלות והערכה עצמית שמלווה אותי, לאחר שבניתי שידה של איקאה.
תחשבו על מישהו שגדל בארמון. דבר כזה בוודאי יכול לייצר אנשים מאוד מפונקים ופריבילגים. אתם בוודאי כבר מבינים למי אני מכוון. מרקוס אורליוס, גדל בסביבה מסוימת שהוא היה צריך להילחם בה כדי לא להיות אדם יהיר ומתרברב או להיות מפונק פריוילג.
מהספר "מחשבות לעצמי", אפשר ללמוד לא מעט על מרקוס אורליוס. בין היתר כבר דיברתי בעבר בפרקים קודמים על המזג שלו. על הנטייה לכעוס ועל טכניקות שונות שהוא נקט כדי לשלוט בעצמו. פרק 122 אם מישהו רוצה להאזין לו.
בכל אופן, הפרק היום מדבר על כמה דברים. כאשר המכנה המשותף ביניהם, הוא איך הסביבה משפיעה על האופי שלנו.
אם מישהו אומר לכם שאתם מיוחדים כל הזמן, אתם תתחילו לחשוב שאתם מיוחדים. אולי אתם כבר חושבים ככה כי אמרו לכם את זה כשגדלתם. אולי הפידבק שקיבלתם גרם לכם לחשוב דווקא הפוך.
מכירים את זה שלמישהו יש דימוי של "רוק סטאר", או דיווה? כי אולי הם באמת כאלה. אבל אז אתם רואים סרטונים שלהם מתחילת דרכם וקולטים שהם היו אחרים? קצת יותר צנועים.
כאילו משהו עלה להם לראש.
דוגמא נפלא לכך היא שבשנת 1966, ג'ון לנון דיבר במהלך ראיון על הירידה בפופולריות של הדת באנגליה, וכיצד היא עמדה בניגוד לעליית מוזיקת הרוקנרול. הוא העלה תיאוריה, שהנצרות תיכחד בסופו של דבר. הוא תאר שמה שגרם לו להעלות את התיאוריה היא הפופולריות של הלהקה שלו, הביטלס, והרוקנרול בכלל. ואז הוא הרחיק לכת ואמר, "אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו; אני לא יודע מה ילך קודם - רוקנ'רול או נצרות".
תודו שזו אמירה שלא כל אחד היה אומר.
אין ספק שהביטלס היו מופלאים וג'ון לנון היה מבריק. אבל פופולרי יותר מישו? אני בספק. היו באותה עת פרסומים שפופולריות של הכנסייה באנגליה הייתה בירידה בעוד שאנשים בעיקר נערות צעירות, התעלפו בהופעות של הביטלס. האמירה הזאת הכתה גלים ומן הסתם לנון אח"כ ניסה להסביר את עצמו. "הצבעתי על תופעה, וגיניתי אותה. אני רוצה להבהיר את העניין, כי אני לא אוהב כשחושבים שאני משהו שאני לא" הוא אמר. עיקר הביקורת היתה בארה"ב שהייתה יותר שמרנית מבריטניה.
בכל אופן סביבה מסוימת יכולה להשפיע על אנשים, בכל מיני היבטים.
תיארתי בפרקים קודמים איך מרקוס אורליוס מודה בספר הראשון של "מחשבות לעצמי" לכמה וכמה אנשים. אבל הוא גם מודה שם לאלים. שהוא לא חטא כלפי קרוביו למרות שהיה לו מזג שיכול היה להביא אותו למצב בעייתי. זה מרקוס אמר לא אני. הוא מודה לאלים שהצטרפות המקרים לא הביאה אותו למצב שהמזג שלו היה יכול לעשות נזק.
מרקוס כתב: "מודה אני לאלים על שפילגשו של סבי לא טיפחה אותי יתר על המידה, וכי שמרתי על טהרת נעורַי, לא הפכתי לגבר בטרם עת ואפילו דחיתי זאת זמן מה". אני מציין את זה כי זה רלוונטי להבנת הסביבה בה גדל מרקוס ומה היא יכולה היתה לגרום לו להיות או לעשות בצירוף המזג שלו. ויש עוד סיבה. יש כאלה שטענו שהסטואיות והמתינות שלה עושה אותה משעממת וחסרת חיים. נגיע לזה.
אבל החלק החשוב שמגיע מיד לאחר הקטע הזה, הוא כאשר מרקוס כותב:
"שהייתי כפוף למרות שליט ואב שיכול לסלק ממני כל יוהרה ולהביאני להכרה, כי אפשר לחיות בארמון ללא צורך בשומרי ראש, בגדי פאר, נִברשׁות, פסלים וכל יתר סממני הדר שכאלה. לא כי, אלא יכול השליט לצמצם דרישותיו ממש כאדם מן השורה, ואמנם בשל כך לא יהא שפל יותר, לא יקל ראש בענייני המדינה הדורשים כישורי מנהיגות".
זו נקודה מאוד מעניינת בעיני.
מרקוס אומר שאפשר לחיות בארמון אחרי שהוא כותב שהקיסר אנטונינוס פיוס שהכשיר אותו, חינך אותו וסילק ממנו כל יוהרה. ששליט יכול לצמצם דרישותיו ממש כאדם מהשורה כדי שיהיו לו כישורי מנהיג.
מה שאומר, שהפינוק הקיסרי. מנעמי הארמון, הם ניגוד לכישורי מנהיגות. הם בעיקר עושים אותנו אנשים שחיים בסביבה שמשפיעה עלינו. נגיע עוד מעט על מה בדיוק היא משפיעה.
נעבור לציטוט שמי שהאזין לי כבר יודע שהוא מהאהובים עלי. מספר 5 "(16) כטיב הגיגיך החוזרים ונשנים כך יהיה טיב רוחך; הלא הנפש נצבעת בגוני המחשבה. צבע אותה אפוא ברצף מחשבות כגון אלה: היכן שאפשר לחיות, שם גם אפשר לחיות טוב ועל כן ניתן גם לחיות טוב בארמון.".
שמת לב? גם פה מרקוס מדבר על חיים בארמון. ואיזה מוזר שבן אדם אומר, שאפשר לחיות טוב גם בארמון. כי אינטואיטיבית, הגיוני לכאורה שדווקא החיים טובים בארמון.
מה לא כל כך טוב בארמון? אם נחבר את זה עם כך שהוא מודה לאביו המאמץ שסילק ממנו יוהרה ושהפילגש של סבו לא טיפחה אותו יתר על המידה, נבין שמרקוס מודה על כך שחיי הארמון לא פינקו אותו וגרמו לו ליוהרה. ונבין שהוא היה אפילו צריך להתמודד עם לשמור על עצמו שזה לא ישפיע עליו.
עוד דוגמא.
בספר 6 של "מחשבות לעצמי" (30) הוא כותב: "השגח פן יהללוך כקַיסַר ויצבעוך בארגמן; הלא יש שדברים כאלה קורים. שמור עצמך אפוא והיה פשוט, טוב, טהור, רציני, מאופק, אוהב צדק, יְרֵא אלים, אדיב ונוח לבריות, נחוש לבצע את המשימות שנכונו לך. היאבק למען תהיה האדם אשר הפילוסופיה חפצה לעשותך. כבד את האלים והוֹשֵׁעַ את בני האדם. החיים קצרים ואחד הוא גמול הקיום על פני האדמה: התנהגות נקייה מרבב ומעשי חסד."
מרקוס כותב לעצמו, שלא ליפול ליוהרה של הקיסרות. הוא גם כותב שהדרך היא להיות פשוט, טהור, מאופק ואוהב צדק. אדיב ונוח לבריות. התנהגות נקייה מרבב.
והחלק החשוב פה, היאבק למען תהיה האדם אשר הפילוסופיה חפצה לעשותך.
כלומר הפילוסופיה היא התרופה ליהירות הקיסרית.
שאלתי את עצמי בעבר למה מרקוס מתרגל כל כך טיפול בכעסים שלו ובמזג חם. תחשבו על זה מ-2 כיוונים. האחד, מרקוס עם מזג שהוא מעיד עליו בעצמו כמו שאמרתי קודם. נטייה לכעוס אבל למה?
נביא עוד ציטוט שמסביר לדעתי. בספר ה-2 של "מחשבות לעצמי", אחד הציטוטים המפורסמים:
"1) עם שחר אמור לעצמך: ייקרו בדרכי עסקן, כפוי־טובה, גאוותן, נוכל, איש זדון ושונא שכניו. כל התכונות הללו ניכרות באלה האנשים על שום בורותם בענייני הטוב והרע".
במקום אחר (ספר 11), מרקוס כותב "מה יעולל לך החצוף שבחצופים, אם תנהג עמו אדיבות". נסו לדמיין את זה, מרקוס אורליוס. קיסר. איש שלא ספק היה משכמו ומעלה ביכולותיו. גדל בארמון. עם סמכות ושליטה על רבע מאוכלוסיית העולם. אולי האיש החזק בעולם מבחינת כוחו הפוליטי. צריך להתמודד עם חצופים, עסקנים, כפויי טובה, נוכלים ועוד כל מיני אנשים שיש גם היום. בני האדם לא השתנו מהבחינה הזאת.
מרקוס אורליוס היה איש חכם מאוד ללא ספק. מספיק לקרוא את כל מה שהוא מצטט מהזיכרון בספר, ומה שהוא מתאר שלמד וקרא. ומה שההיסטוריה מלמדת אותנו עליו, כדי להבין שהאיש היה ברמה אחרת מכל סביבתו. עם זאת, הפילוסופיה שלו אומרת לו, תהיה אדיב לאנשים האלה.
זה קשה. אדם שיודע שהוא בעל יכולות, גם מבחינת איכויותיו כאדם וגם מבחינת סמכויותיו וכוחו הפוליטי, וכל מיני אנשים פחותים מטרידים אותו. דמיינו זבובים טורדניים שמציקים. אז לא פלא שהוא היה צריך להתמודד עם כעסים והוא חיפש דרכים שעוד מעט נגיע אליהם, איך להתמודד. אנשים מתמודדים עם הסביבה שלהם בדרכים שונות. הערצה, פינוקים ויהירות מביאים להרבה צרות. עוד דוגמה קטנה לעניין. ב-1989, בילי איידול הזמר רוק, היה זקוק להפסקה מהצרות שלו בלוס אנג'לס, אבל הדברים הידרדרו מאוד מהר דווקא כשהוא לקח הפסקה.
הוא גם נפל קורבן לאורח החיים של הרוקנ'רול, על כל המשתמע מכך. הוא נזקק נואשות להפסקה, כזו שתנתק את קווי האספקה של הסמים, המסיבות והלחץ מהסביבה. ולחבר שלו הייתה התשובה: טיול לתאילנד. איידול תאר את החופשה כך: "הצרה היחידה הייתה שהיה לנו הרבה ואליום וכדורי הרגעה כבדים. אני לא מסתדר עם כדורי הרגעה בכלל. זה פשוט גרם לי לשנות אישיות לחלוטין. הייתי הופך אלים ומתחיל לנפץ דברים; אני הרמתי משקולות אז הייתי חזק מאוד, אני חושב שעברנו כמה מלונות כאלה לפני שהצבא התאילנדי ליווה אותי מהארץ על גבי אלונקה".
זה תיאור של בילי איידול עצמו. אחרי שכל החופשה הוא היה מסומם אלים ושיכור. האגדה מספרת שהזעיקו את הצבא התאילנדי וירו בבילי איידול חץ עם חומר מרדים והוציאו אותו מהמדינה.
אני מזכיר לכם, שהתחלנו את הפרק באמירה היכן שאפשר לחיות, שם גם אפשר לחיות טוב ועל כן ניתן גם לחיות טוב בארמון. זה אומר גם כרוק סטאר. אבל נחזור למרקוס אורליוס. הוא מצא את הפילוסופיה כתרופה ליוהרה ולחיי הארמון.
זוכרים שאמרתי קודם שמאשימים את הסטואיות שהיא משעממת ואדישה? אז ראו את הציטוט הבא שגם הוא מהחלק בו מרקוס מודה לאביו המאמץ ומציין מה הוא למד ממנו:
"הנאמר על סוֹקְרָטֵס עשוי להתאים אף לו, כי יכול היה הן להינזר הן ליהנות מדברים שרבים אינם חזקים דיים להרחיקם, או לחילופין, מתמכרים להנאתם מהם."
נעבור ישר לדרך בה מרקוס התאמן לעשות את מה שהוא למד מאביו המאמץ. הוא מתאר את זה בספר השישי של "מחשבות לעצמי" (13): "אמת, מה טוב הוא לשער בנפשך, שעה שתשב לסעוד לבך במעדנים ובמיני מאכלים, כי אין זה אלא גופו המת של דג, וזו נבלת עוף או חזיר; יין פַלֶרְנוּם הִנו מיץ ענבים וגלימת הארגמן אינה אלא גיזת כבשים טבולה בדם צִדְפָּה. ובאשר ליחסי מין, זהו חיכוך של רקמות פנימיות ולאחריו עווית ופליטת נוזל רירי. אכן, מה טובות הן אלה המחשבות המגיעות עד לב העובדות וחודרות בעדן, כך שניתן לראות מהו טיבן האמיתי. כך יש לנהוג במשך כל החיים: היכן שעניינים נראים מהימנים ביותר, חשוף את מערומיהם, בדוק מה פעוט ערכם וטול מהם את אצטלת חשיבותם שבה יתהדרו. הן הרהב נורא הוא ומוליך את ההִגיון שולל: כל אימת שתחשוב כי עיסוקיך חשובים ביותר, או אז נפלת בפח יקוש של אחיזת עיניים."
האבסורד הוא שמבקרי הסטואיות מזכירים לעתים קרובות את הניסוי המחשבתי הזה של מרקוס כדי לתמוך בתפיסתם שמדובר בפילוסופיה משעממת, שמטיפה לאדישות ומבקשת להסיר את ההנאה מחיי האדם. אבל זו ביקורת שמפספסת את המטרה של התרגיל! באופן דומה, אנשים קוראים את הקטע על מה שמרקוס כתב על יחסי מין ומגיעים למסקנה שמרקוס בוודאי סלד מסקס. ואבל לא חושבים על העובדה שאיכשהו הוא הצליח להביא לעולם שלושה עשר ילדים. סביר יותר להניח שמרקוס מפרט את הדברים הספציפיים הללו ועוסק בתרגיל המחשבתי הזה בדיוק בגלל שהוא נוטה להתמכר לדברים הללו יותר מדי.
הדרך שבה זה עובד היא באמצעות אובייקטיביזציה, אם תרצו, של הדברים שעומדים בבסיס הרצונות שקשה לשלוט בהם. כלומר להוציא מהם את ההילה שבהם. אם יש לך נטייה לשתות יותר מדי? הזכירו לעצמכם שאתם עושים מעצמכם צחוק בשביל קצת מיץ ענבים מותסס. (אגב, יין פַלֶרְנוּם היה יין מוערך מאוד ברומא העתיקה.) האם אתם מרגישים את הפיתוי של התאווה לעתים קרובות מדי? תזכרו שהחיה שבכם היא המגיבה לדחף טבעי להתרבות. וְכֵן הָלְאָה. תיאור מושאי הרצונות שלכם בצורה ניטרלית היא דרך לעזור לכם לשים מרחק קוגניטיבי ביניכם לבין התשוקות שלכם (במובן הסטואי של רגשות שליליים, לא בריאים שעלולים להשתלט עליכם), גישה שמשמשת גם היום בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. העניין הוא לא לבטל את ההנאה, אלא לזכור שהדברים האלה שאנחנו רוצים הם תחת הקטגוריה הסטואית של אדישים מועדפים: דברים שאתם יכולים לבחור, בגבולות, כל עוד הם לא הופכים לאובססיה ומשתלטים עליכם. דרך תרגול המידות הטובות שלכם. ואז להגיע למה שהוא כתב על אביו ש: יכול היה הן להינזר הן ליהנות מדברים שרבים אינם חזקים דיים להרחיקם, או לחילופין, מתמכרים להנאתם מהם.
וזה מוביל אותנו למה שמרקוס מזכיר לעצמו שדווקא כשאתה חושב שהבנת ואתה טוב במשהו או שהסביבה אומרת לך שאתה טוב ונערץ, דווקא אז יש לך סיכוי גבוה יותר לשטות בעצמך ולא לחשוב בהיגיון. הן הרהב נורא הוא ומוליך את ההִגיון שולל: כל אימת שתחשוב כי עיסוקיך חשובים ביותר, או אז נפלת בפח יקוש של אחיזת עיניים.
ככה היהירות מפילה אותנו.
זה מתחבר לעוד נקודה, הנמצאת בהמשך הציטוט שהבאתי קודם "כטיב הגיגיך החוזרים ונשנים כך יהיה טיב רוחך; הלא הנפש נצבעת בגוני המחשבה. צבע אותה אפוא ברצף מחשבות כגון אלה: היכן שאפשר לחיות, שם גם אפשר לחיות טוב ועל כן ניתן גם לחיות טוב בארמון.".
אז ההמשך אומר: "זאת ועוד, כל דבר נוצר עבור מטרה כלשהי ועל כן נוטה אל המטרה שלשמה נוצר. הוא נוטה אל מה שאוצר בחובו את ייעודו. מקום הייעוד הוא אף מקום התועלת והטוב לכל דבר ודבר. אם כן, שותפות ואחווה טובות הן עבור ברייה תבונית. הלא הוכח מני קדם כי נוצרנו למען האחווה; או שמא לא היה זה ברור דיו, כי כל הנחוּת נוצר למען הנעלה ממנו, ואילו כל הנעלה נוצר למען רעהו. מי שנשמת חיים באפם נעלים מכל שאינם חיים; אך היצורים התבוניים נעלים מאלה אשר חיים הם ותו לא"
נסביר. שימו לב, שמרקוס ממשיך ישר מהאמירה שהוא רוצה לדאוג לטיב המחשבות שלו שהן צובעות את הנפש. כלומר, בניית הנפש שלו תלויה בו ובמחשבות שהוא מנהל. ולכן אפשר לחיות טוב בכל מקום. גם בארמון שמאלץ אותך לפינוקים, הערצה, לחץ, שומרי ראש ועוד. ואז מרקוס אומר שכל דבר נוצר למען מטרה מסוימת וכל דבר תועלת מסוימת וייעוד. אז מרקוס מתאר מדרג שראו הסטואים. ראשית יש את הדומם. חומר חסר חיים. נעלה ממנו, הצומח עם שאיפה להתפתח ולהפיץ את עצמו. אח"כ בע"ח חיים עם גם שאיפה לשימור עצמי ודאגה לצאצאים. הם כבר עם רוח חיים והצמחים נוצרו ויועדו לנעלה מהם, שאלה כל מה שחי עם רצון לשימור עצמי. מעליהם ומעבר לרצון השימור העצמי. יש את התבוניים. כלמור בני האדם בעלי היכולת הרציונלית לחשוב בהגיון והלא הוכח מני קדם כי נוצרנו למען האחווה. כלומר שההגיון הרציונלי של בני האדם, הוא מייצר אחווה בין בני האדם. מי שנשמת חיים באפם נעלים מכל שאינם חיים; אך היצורים התבוניים נעלים מאלה אשר חיים הם ותו לא.
עכשיו למה זה מתקשר לאפשרות לחיות טוב גם בארמון אם נדאג להגיגנו, מחשבותינו ונפשנו? כי כמו שהוא כתב בציטוט שהבאתי קודם מספר 6 של "מחשבות לעצמי": "השגח פן יהללוך כקַיסַר ויצבעוך בארגמן; הלא יש שדברים כאלה קורים. שמור עצמך… היאבק למען תהיה האדם אשר הפילוסופיה חפצה לעשותך".
הפילוסופיה, אמורה לעזור לך לנהל את המחשבות ולא להתפתות למנעמים יתר על המידה וגם להתעקש לתקשר עם שאר בני האדם גם אלה שמצד אחד מחניפים לך ומעריצים אותך וגם אלה שמציקים לך. כי הם
"עסקן, כפוי־טובה, גאוותן, נוכל, איש זדון ושונא שכניו".
אז יכולים להיות בסביבה שלנו, בארמון שלנו, מצד אחד הערצה כי אנחנו טובים במשהו או שיש דברים שיכולים להפיל אותנו בפח יקוש של אחיזת עיניים בגלל שהרהב נורא הוא ומוליך את ההִגיון שולל: ואז בכל אימת שתחשוב כי עיסוקך חשובים ביותר. אז אנחנו נופלים. הסביבה שלנו יכולה לגרום לנו ליפול והפילוסופיה אמורה לעזור לנו לנהל את זה. גם לא לחשוב שאנחנו משהו מעל. כי בני האדם נועדו זה למען זה. אנחנו לא מעל.
בהמשך הציטוט שבו מרקוס אומר לעצמו שבבוקר הוא צריך להכין את עצמו שהוא יפגוש אנשים "עסקן, כפוי־טובה, גאוותן, נוכל, איש זדון ושונא שכניו" הוא אומר "כל התכונות הללו ניכרות באלה האנשים על שום בורותם בענייני הטוב והרע. אך אני, אחר שהגיתי והבינותי כי טבעו של הטוב הוא היפה וטבעו של הרע — המכוער; וכי טבעו של החוטא עצמו קרוב אלי קרבת משפחה — אמנם אין אנו מאותו הדם ומאותו הזרע, אך כמותי ניחן אף הוא בשכל ובחלק אלוה — הנה לא יכול איש מהם לפגוע בי; הן אף לא אחד מהם יסבכני בחרפה כלשהי, וכן אין ביכולתי לכעוס על קרוב משפחתי או לתעב אותו. הלא נולדנו כדי לשתף פעולה, כרגליים וכידיים, כעפעפיים וכשורות השיניים העליונות והתחתונות. אם נפעל אפוא איש כנגד רעהו יהא הדבר בניגוד לטבע; והלא חותר אדם נגד זולתו אם יכעס עליו ויפנה לו עורף."
מרקוס אורליוס, אדם משכמו ומעלה כמו שאמרנו. מרחיק את הדברים שגורמים לו ליוהרה. מנהל את מחשבותיו לא ליפול ברהבתנות. בנוסף הוא מתמודד עם הסביבה שלו בהבנה הפילוסופית שגם האנשים בעלי הבורות, אינם נחותים ממנו כמו בע"ח. בעלי יכולת הגיון רציונלית ולכן זה בניגוד לטבע לחתור נגד הזולת, או לכעוס עליהם או להפנות עורף. הוא מתעקש על יחס אדיב לחצופים. כי הפילוסופיה שהוא רוצה לתרגל שהוא רוצה ל: "היאבק למען תהיה האדם אשר הפילוסופיה חפצה לעשותך", הפילוסופיה מלמדת אותו לבחון את טיב מחשבותיו, כך שיראה גם באלה שמתנהלים רק מתוך יצרים ומורידים עצמם לדרגת בע"ח, הם בעלי יכולת תבונה ויש לו חובה לנסות להתנהל איתם באחווה ובאדיבות. זו הדרך שלו לחיות טוב גם בארמון. הארמון מאלץ אותו גם למנעמים, לרהבתנות ויהירות וגם התמודדות עם לכאורה אנשים בדרגת בע"ח שהבורות מונעת מהם להתנהל על פי מידות טובות. אבל הוא רואה חובה להיות אדיב אליהם ולנהוג בהם באדיבות.
אני כבר מדמיין את מי מכם שמאזינים לי ואומרים, אי אפשר לנהוג באדיבות עם כולם ויש כאלה שאין עם מי לדבר. האור דולק ואין אף אחד בבית. אין להם רציונל. הם עקשנים, בורים ולא ברי שיח. גם על זה מרקוס עונה בספר החמישי של "מחשבות לעצמי" (20): "מִצד אחד האדם הוא הקרוב אלינו מכל, היות שעלינו להיטיב עם בני האדם ולשאתם. אמנם אם מי מהם יפריעו את מהלך פעולותַי הפרטיות, כי אז הופך האדם בעינַי לאחד מאותם דברים ניטרליים, ואין הוא שונה משמש, רוח או חיית בר. אלה יש ביכולתם להפריע פעולה כלשהי, אך הם אינם מהווים מכשול לרצוני ולהלך רוחי משום כוח ההסתייגות וההסתגלות שבי. הלא המחשבה יכולה לשנות כל גורם המכשיל פעולתנו ולסגלו לתועלתה; לפיכך, אותו גורם שהיה בעוכרי פעולה מסוימת הופך מועיל לזו הפעולה, ומה שהיה מכשול בדרכנו, הוא הוא מקדמנו באותה הדרך."
אז אלה שאי אפשר לדבר איתם, הופכים להיות כמו חיית בר, רוח או שמש. הם אדישים לנו. אנחנו צריכים לבחור את הפעולה שלנו ובדגש על פעולה צודקת שלנו. כי למרות שאלה אנשים לא ברי שיח, אנחנו לא נפגע במידת הצדק שלנו.
לסיכום
מרקוס אורליוס אומר לנו שאפשר לחיות טוב בארמון. והכוונה לסביבה שלנו שגורמת לנו או לרהב ויוהרה, בשל חנפנים ואולי הרהב מוצדק כי יש לנו יכולות וסגולות. או שהסביבה גורמת לנו לקושי, טרדות ותסכולים ואנשים חצופים. הכוונה בלחיות טוב בארמון, היא שאפשר לחיות טוב בכל מקום. בבית שלכם, במקום העבודה, במועדון החברים, בצבא, במילואים. זה לא משנה מה המקום בו אתם נמצאים, אתם יכולים לחיות בו טוב.
אז יש לו 2 פתרונות שהצגתי הפעם, איך לגרום לעצמכם לחיות טוב בארמון שאתם נמצאים בו ואני מזכיר לכם שכשמרקוס כתב שאפשר לחיות טוב בארמון, הוא לא התכוון שארמון זה מקום טוב לחיות בו. אז הדרך האחת, להרחיק את עצמנו מהדברים שגורמים לנו לתשוקות ופינוקים ולהשתמש בהם בשכל ותבונה ולפתח ככה יכולת הן להינזר הן ליהנות מדברים שרבים אינם חזקים דיים להרחיקם, או לחילופין, מתמכרים להנאתם מהם. אם הארמון המדובר הוא לא מקום שקשה לחיות בו בגלל גירויים ותשוקות, אלא הוא מטריד, זה אותו תרגיל בדיוק. הדבר המטריד צריך להתייחס אליו כמו שמרקוס התייחס ליין פלרנום או גופת הדג במנת גורמה שהוגשה לו.
הפתרון השני, כנגד הבורים המציקים ומתסכלים, (בהערת סוגריים, זה גם יכול להיות ילדים שעדיין לא בעלי יכולת רציונלית מפותחת), הפתרון הוא להתאמן לראות בשאר בני האדם יצורים תבוניים לשיתוף פעולה ואחווה. עד שאי אפשר ואז לבחור פעולה צודקת משלנו בלעדיהם, אבל קודם תנסו לא לכעוס ולא להתרחק מהם. תנו הזדמנות למצוא את המשותף.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
Commenti