מומלץ לקרוא על הפסל: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%A3_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%90%D7%9C%D7%94
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
בפרק היום אני רוצה להביא לכם שתי נקודות מעניינות מאוד שכמובן קשורות זו בזו. האחת, לאתגר לכם את התפיסה של, הצלחתי לעומת נכשלתי וניצחתי לעומת הפסדתי. סנקה יעזור לנו עם זה.
הנקודה השניה היא, איך להתמודד עם מה שאני חווה, כשאני נמצא בסיטואציה של ויכוח, יריבות, מאבק כלשהו. מרקוס אורליוס יעזור לנו עם זה. אז נתחיל:
המליצו לי על מאמר שחשבתי להביא לכם כי הוא מתאים לחיים אצלנו בארץ. את המאמר כתב פרופסור למשפטים והוא נקרא:
The Stoic Litigator Ancient Advice on Finding Happiness in Our Work
הליטיגטור הסטואי, עצה מהעולם העתיק למציאת אושר בעבודה שלנו.
מי שלא מכיר, ליטיגטורים הם עורכי דין העוסקים בהתדיינות בבתי משפט. יש עורכי דין העוסקים בחוזים, מסחרי, נדל"ן, ענייני משפחה, דיני עבודה ועוד. ספציפית, התחום של ליטיגציה, התדיינות בבתי משפט, יש בו אופי מיוחד.
הכותב, לן ניהוף הוא פרופסור בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מישיגן, יועץ למשרד עורכי דין גדול באן ארבור, ועורך שותף של מגזין LITIGATION.
הפרופסור מתאר שהוא פגש בסטואים במהלך התואר השני שלו בפילוסופיה. לדבריו הסטואים עזרו לו בקשים רבים בחיים. לאחרונה הוא הבין כמה עצות טובות יש לסטואים עבור ליטיגטורים שנאבקים למצוא אושר במקצוע שלהם.
אני אסביר מה כל כך מיוחד במקצוע הזה שמייצר לעוסקים בו מאבקים וקשיים ותראו שזה מתאים גם למי שאינו במקצוע הזה.
לא משנה מהן סגולותיו של הליטיגטור, עצם העיסוק הפולמוסני, היריבות, והויכוחים, מפרכים למי שזה הנוהג שלו. המקצוע גורם לחלק מהעוסקים בו למתח, חרדה, תסכול, והתמודדות עם עקשנים וקשי עורף. פרופסור ניהוף כותב: הסטואים המאוחרים יותר והוא מתכוון לרומים, סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס בעיקר. היו הוגים מעשיים שהיו מעורבים בעולם הסובב אותם, והם השקיעו הרבה זמן ואנרגיה בניסיון לענות על אותה שאלה שמטרידה אותנו: איך אנחנו נהנים מחיים משמעותיים, מלאים ומספקים בהקשר הכולל כל כך הרבה עימותים, לחץ ומאמץ מפרך?
הסטואים שכתביהם הגיעו עד אלינו, ידעו מה זה עימותים. ראשית, ידוע שסטואים היו מעורבים בחיי ציבור. כהערת ביניים, אני מייחל שיותר אנשים בעשייה הציבורית יהיו סטואים. או שיותר אנשים יראו עצמם סטואים ויתרמו לחברה כמו שהיה נפוץ ברומא העתיקה. בכל אופן, קיקרו, שאומנם לא היה סטואי אבל אימץ את האתיקה הסטואית וכתב עליה לא מעט, היה פוליטיקאי, עו"ד, נואם, סופר פורה ומחדש שפה. סנקה, היה פוליטיקאי בתקופה הכי קשוחה. תחת הקיסר המטורף קליגולה, תחת קלאודיוס ותחת נירון - עוד מטורף שהביא למותו של סנקה.
אפיקטטוס, היה נכה ברגלו. כאשר לא ברור אם בשל מחלה או בשל אכזריות המעביד שלו. אפיקטטוס גדל כעבד עד ששוחרר. לאחר שהחל ללמד פילוסופיה ברומא, הקיסר דומיטיאנוס גרש את הפילוסופים מאיטליה, וביניהם אפיקטטוס שעבר לאפירוס בצפון מערב יוון ופתח שם בי"ס.
כמובן מרקוס אורליוס הקיסר-פילוסוף שדיברנו רבות על הביוגרפיה שלו. סבל צרות לרוב, מלחמות, מגפות, ניסיון הפיכה ובן לא מוצלח במיוחד שירש אותו לבסוף.
אז מה עושה את המקצוע של הליטיגטור למכשול לאושר? פרופסור נייהוף מונה את הגורמים הפוגמים באושר המצויים בשורשו של המקצוע. אבל אם תקשיבו היטב, תמצאו שזה הולם גם למציאות שלנו כישראלים במאה ה-21. אנסה תוך כדי תאור, להקביל את זה אלינו.
הדבר הראשון שמתאר הפרופסור, זה שמעצם מהותו של המקצוע, מדובר באנשים שנמצאים תמיד במערכת של יריבות. ואם תודו, גם אנחנו בישראל הקטנה, תמיד נמצאים באיזה מצב של יריבות פולמוסית. אם זה ויכוחים פוליטיים ואם זה יריבות מבחוץ. אם פוליטיקה במקום העבודה ואם זה יחסי שכנות. או סתם חדר כושר ביבנה שכל המדינה מדברת עליו. אני מזכיר את זה, כדי להמחיש איך כל מחלוקת, דיון ומריבה, הם נחלת כל המדינה. כולנו מכירים, כולנו מדברים על זה ולכולנו יש דעה. בליבת המקצוע של עו"ד שמייצג בבתי משפט, יש באופן מובנה יריבות. עורכי דין מייצגים את האינטרסים של לקוחותיהם בנסיבות שנויות במחלוקת, לפעמים אפילו אנטגוניסטיות. העו"ד לא תמיד מסכים עם הלקוח שלו. לפעמים עצם המאבק הופך לאישי. בקיצור, הם נלחמים למחייתם. והלקוחות, מצפים שהעו"ד ילחם עבורם בכל הכלים העומדים לרשותו.
אלה שאוהבים את מקצוע הליטיגציה, נהנים מויכוח טוב. הם חיים בשביל התחרות, הם חייבים את המאבק. אלה אנשים שלא נרתעים ממאבק. להפך. הם ששי עלי קרב. אלה אנשים ש"חיים בתחרות". פרץ האדרנלין מדליק ומשמח אותם. אז, הם חושבים, למה לא לבחור בקריירה שבה הם מקבלים תשלום עבור הריגוש הזה. יסלחו לי הליטיגטורים שרואים עצמם אחרת. אני בטוח שיש כאלה שלא מחפשים את המריבה והויכוח. אני מתאר מה כותב פרופסור נייהוף על הכשלים שגורמים לאנשים במקצוע לא להיות מאושרים. וזו נקודה גם לחיים בכלל.
הפרופסור כותב שקיים הבדל חשוב בין ריב עם אנשים אחרים מדי פעם לבין דרך חיים כזה בעשייה מתמדת. ההתנהלות היום-יום-יומית שמתלווה לליטיגציה יכולה להתיש אפילו את הלוחמים הקשים ביותר. הוא מתאר זאת כך:
"מי שפתח בהתלהבות בקריירה של עורך דין משפט עשוי, לאחר כמה שנים, לתהות מדוע הוא או היא לא פעלו בתחום פחות שנוי במחלוקת, כמו קרבות היאבקות מקצועיים בכלובים או היאבקות בתנינים."
הסטואים הבינו שבטבע האדם מצויה התכונה הזאת של יריבות וכמה מאבק מתמיד יכול להוות קיום מתיש וקשה. אפיקטטוס אמר למשל שהחיים הם מלחמה ארוכה ומגוונת. כלומר גם אפיקטטוס חשב שאין להתפלא, שכולנו מבלים את חיינו בסוג של שדה קרב.
גם מרקוס אורליוס שידע מה זה שדה קרב וחיים במאבק, כתב לעצמו בספר השני של "מחשבות לעצמי":
"17) על חיי אנוש: זמנו של אדם הוא רגע קט, קיומו ניגר כמים, תחושתו עמומה, מכלול גופו השלם בר־השחתה, נשמת אפו רוח סחרחרה, גורלו בלתי צפוי ותהילתו מעורפלת. אנסח זאת בקצרה: כל ענייני הגוף הִנם נהר, וענייני הנפש — חלום ותעתוע, החיים הם מלחמה, שהות בארץ נכר, ותהילת עולם כמוה כתהום נשייה. (2) איזהו הדבר, אם כן, היכול ללוותו בחייו? אחד ויחיד הוא — הפילוסופיה. תפקידה להשגיח על הרוח הפנימית שבאדם לבל תִפּגע או תִנזק וכי תמשול בתענוגות ובמכאובים…"
נסביר. מרקוס כותב שהגוף הוא נהר. כלומר משתנה תמיד. מרקוס מהדהד פה את הציטוט מהפילוסוף הרקליטוס שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים כי הנהר הוא כבר לא אותו נהר והאדם כבר לא אותו אדם כי כמו שהנהר זרם והשתנה ככה גם האדם.
הוא כותב שענייני הנפש הם חלום ותעתוע כי אנחנו מפרשים לא נכון את הרשמים מן המציאות ומייצרים לעצמנו בעיות בשל כך. כמו שאפיקטטוס כתב "לא המציאות מטרידה את בני האדם, כי אם מחשבותיהם ודעותיהם על המציאות". לכן החיים הם מלחמה. כי מצד אחד אנחנו משתנים, דברים חיצוניים לנו משתנים ואנחנו לא רואים או מקבלים את זה. מצד שני, הדעה שלנו על הדברים גורמת לנו להיות מוטרדים. תחשבו למה זה גורם לנו להיות מוטרדים, פרשנות מוטעית של המציאות מייצרת תפיסות ודעות לא נכונות ואז אנשים אחרים חווים אותו הדבר והתפיסות והדעות שלהם לא נכונות. זה גורם לנו לריב. זה גורם למחלוקת. ככל שאנשים מתנהלים יותר מרציונל ובוחנים את המציאות נכון, הם פחות בחיכוך. כי מי שמבין נכון את המציאות וחושב ברציונל, רואה אותו הדבר כמו אחרים שנוהגים כך. אז אנחנו במלחמה מתמדת וכאילו חיים בארץ זרה. כי אם היינו מפרשנים נכון את המציאות, היינו בבית.
זה הזמן להגיד שוב, הסטואים מבססים את כל תורתם על לחיות על פי הטבע. זה אומר שתי עקרונות. כל בני האדם בעלי יכולת רציונלית שזה מה שדיברתי עליו כרגע. לא כולנו משתמשים ביכולת וכולנו לא מסוגלים להשתמש בה תמיד אבל רצוי להגביר את השימוש בה. העיקרון השני, הוא שאנחנו בעל חיים חברתי. השימור העצמי שלנו, מגיע משיתוף פעולה. הדרך לעשות זאת היא בהיגיון רציונלי.
נחזור לפרופסור נייהוף שמצטט את מרקוס אורליוס שהחיים הם מלחמה, שהות בארץ נכר. הפרופסור כותב שמרקוס טען שכדי להכין את עצמנו לאתגרים העומדים בפנינו בלחימה שלפנינו, עלינו ללמוד את מי שעוסקים בקרב למחייתם. המתאגרף. המתאבק. היום אולי הוא היה מוסיף את הליטיגטור. ככה כותב הפרופסור. למרות שגם בתקופת מרקוס ועוד לפניו היו ליטיגטורים. קיקרו היה כזה למשל והוא חי כמעט 200 שנה לפני מרקוס אורליוס.
הוא בטח התכוון למה שכתב מרקוס בספר 12 של "מחשבות לעצמי":
"(9) ביישום עקרונותיך עליך להידמות יותר למתאגרף מאשר ללוּדָר. הן זה האחרון יש שיניח את חרבו, המשמשת אותו בקרב, ויש שיניפה; אך ידו של המתאגרף נמצאת ברשותו תמיד ובעת הצורך אין הוא נדרש אלא לקמץ אגרופו"
מה שמרקוס אומר פה, זה שאנחנו צריכים לקבל שהחיים הם מאבק ולהיות מוכנים להם. לא להיות מופתעים ולא להתקומם שיש מאבק. אלא להיות מוכן לו תמיד. עם הכישורים המתאימים להתמודדות איתו. לכן פרופסור נייהוף אומר ש "הפילוסופיה הסטואית מזמינה אותנו לראות את האופי השנוי במחלוקת של המקצוע באור חיובי". הוא מתכוון שמקצוע הליטיגטור הוא מאבק מתמיד אבל אנחנו יכולים להיות מוכנים תמיד. הוא טוען שככל שאנו מבלים יותר זמן בהתנצחויות, כך אנו מוכנים טוב יותר לכל קרב חדש ובלתי צפוי שהשנים מביאות לנו. אני מסכים, אבל עם כוכבית. להתמודד כן. להיות מוכן, כן. אבל לא לחפש את ההתנצחויות. לא לבקש אותם. הבעיה מתחילה כאשר הליטיגטורים מתנצחים בכל מקרה. זה מקשיח, מחשל, אבל גם מייצר חיכוכים מיותרים ושחיקה.
הוא מציע לראות את החיובי בכך שזה מחשל אותנו כשבאים המאבקים, אנחנו מוכנים להם ועם כך אני מסכים, אבל צריך גם לא לחפש את המאבק.
הפרופסור מתאר זאת כך:
"לרבים מאיתנו שהתדיינו במשך זמן רב יש סיפורים אישיים לחלוק בחזית הזו. יש לנו אנקדוטות על האופן שבו המשמעת, המיקוד והחוסן הפנימי שרכשנו כליטיגטורים עזרו לנו להתמודד עם אובדן של אדם אהוב, כשל משמעותי, אישי או בקריירה, או אבחנה של סרטן. כשהחיים העיפו אותנו לזירה, היינו מוכנים להתחיל להתמודד ולעשות כמה סיבובים (כמובן שהוא נותן פה דימוי מעולם האגרוף). לשם כך העבודה שלנו מכשירה אותנו. זה מה שאנחנו עושים."
עם זאת, הוא אומר, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו לא מאושרים בעבודה הזאת. בגלל שלטיגציה היא לא רק להתמודד עם מאבקים. היא נועדה לניצחונות. וזה עניין מהותי שנכון גם לנו. כי למרות שאין לי מחקר או סטטיסטיקה, אני מעריך שמרבית האנשים באופן כלשהו חושבים במושגים של רווח והפסד, כישלון או ניצחון. הפרופסור מתאר סצנה מסרט, שאני לא מכיר ולא ראיתי. סרט משנת 1982 בשם The Verdict - "פסק הדין". הוא מתאר שכאשר עו"ד אומר למנהל המשרד שלו, העו"ד הבכיר בחברת עורכי דין, שהוא עשה את הטוב ביותר שיכול היה. ענה לו הבוס: "לא משלמים לך עבור הטוב ביותר שלך, משלמים לך לנצח". גם עו"ד שרוצה לעשות טוב לאחרים ולקחת מקרים פרו-בונו, כלומר לעזור ללא תמורה, חייב לנצח במשפטים כדי להחזיק את המשרד ואז לקחת על עצמו תיקים של חסד לאחרים. הפרופסור מסכים, שבמקצוע הזה, משלמים לעו"ד כדי לנצח. הוא עצמו אמר לתלמידים שלו, שאם אין בהם רוח תחרותית כדי לנצח, הם לא צריכים להיכנס בכלל למקצוע הליטיגטור. אבל, הוא אומר, זה יכול לגרום לנו להיות לא מאושרים בעבודה. הציווי המחייב לנצח כל הזמן יכול להביא לתסכולים וחוסר סיפוק מקצועי שמשפיע על החיים. מסיבה פשוטה למדי, לפעמים מפסידים. הרבה אנרגיה מושקעת בלזכור את זה ולנסות להתמודד ולחמוק מההפסד.
לסטואיים יש כמה עצות טובות גם בפן הזה. אולי הכי חשוב, ופה הפרופסור הולך על ה- obvious שהסטואים מזכירים לנו שיש לנו שליטה על דברים מסוימים אבל לא על אחרים ושאנחנו צריכים להתמקד במה שיש לנו שליטה עליו ולא בדברים שאין לנו שליטה עליהם. זו גישה שימושית לליטיגטורים, הוא אומר מכיוון שלעתים קרובות אנו מפסידים תיקים בגלל נסיבות שלא יצרנו ושאיננו יכולים לשנות. אני אוסיף, שזה לא רק שימושי. זו גם האמת וחשוב לראות את זה ככה.
בסוף, אומר הפרופסור, העובדות הלא נוחות לנו, הם עקשניות. אנחנו מתוסכלים מהן, אבל הן בדיוק מה שהן, עובדות. גם אם אנחנו לא מרוצים מהן. אנחנו יכולים לסובב אותן, להכניס להקשר שאולי יותר מרכך את המשמעות של העובדות. אבל אנחנו תקועים איתן.
הפרופסור מספר על מקרה בו הוא עצמו טען בבית משפט בתביעה אזרחית עבור לקוח מאוד חסר אחריות. במהלך דיוני האסטרטגיה שערך יחד עם עמית בכיר, הוא החל להתנשף ולהילחץ מההבנה ההולכת וגוברת שהם הולכים להפסיד. הדופק עלה והוא כמעט נכנס לחרדה. אז מספר הפרופסור על מה שאמר לו העמית הבכיר. הוא מתאר זאת כך: (הוא) "חייך ואמר לי בשלווה: "תירגע, לן. לא קיבלת את ההחלטות הרעות. ואתה גם לא יכול לבטל אותן."
הוא מוסיף על הבעיה בתיאור החובה שיש לעו"ד לגילוי נאות וגילוי מסמכים, מה שמציב אותם בבעייה אתית. מצד אחד חובה לגלות לצד השני עובדות שיכולות לפגוע בך, או לחשוף עד כמה חלשה העמדה שלך ומצד שני החוק מחייב. צריך לראות גם בזה מה שאנחנו לא יכולים לשלוט בו ולכן אין טעם להתרגש מה שזה ולאבד שינה.
הפרופסור רואה בכך עוד זווית סטואית. הסטואים טענו שהדברים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם - והקשיים שאנו נתקלים בהם כתוצאה מכך, הם דווקא מקור לאושר פוטנציאלי. מַדוּעַ? כי הם נותנים לנו הזדמנות להראות ממה אנחנו עשויים. השארתי בתרגום שלי, את הנימה האנגלית של דברי הפרופסור they give us a chance to show what we're made of. . כי אני מוצא שנכון לראות את הסגולות והיכולות שלנו כמה שמרכיב את מי שאנחנו. ואז מצטט הפרופסור בהקשר הזה, את מרקוס אורליוס מדבריו המפורסמים בספר החמישי של "מחשבות לעצמי":
"(20)...הלא המחשבה יכולה לשנות כל גורם המכשיל פעולתנו ולסגלו לתועלתה; לפיכך, אותו גורם שהיה בעוכרי פעולה מסוימת הופך מועיל לזו הפעולה, ומה שהיה מכשול בדרכנו, הוא הוא מקדמנו באותה הדרך…"
מעבר לכך שזה התמודדות חלופית למחשבה ש"אני חייב לנצח". כי זו הסתכלות שאומרת שאני חייב לעשות מה שאני יכול לעשות. זו חלופה מצוינת להסתכלות שונה מאשר ניצחתי או הפסדתי. יחד עם זה, הפרופסור מצטט גם מהספר הרביעי של "מחשבות לעצמי" באותו הקשר: "(49) זכור-נא ליישם את העיקרון הבא בכל עניין שעשוי להביאך לידי צער וכאב: לא איתרע מזלך בגין זה הדבר; יכולת לשאתו בגאון היא היא מזלך הטוב" זה מהתרגום המודרני של אברהם ארואטי. אני אוהב גם את התרגום הישן של דר' אהרן קמינקא לציטוט הזה: "ויהי לך לזכרון, בכל עת שיעבור עליך דבר מעציב, להשתמש ברעיון זה כנגדו: זה אינו דבר רע, אבל לשאת אותו באמץ-לב הוא דבר טוב!".
מרקוס אורליוס כידוע, חווה מזל רע, לא מעט. בכל זאת הוא אומר לעצמו, תזכור שבכל פעם שמשהו מעציב או לכאורה רע קורה לך, תגיד לעצמך, זה לא רע, אלא זה טוב שאני יכול לשאת את הדבר הזה באומץ. בעיני זה משפט מדהים ותרגיל נפלא שמרקוס אורליוס עושה עם עצמו פה. הוא מאמן את עצמו לראות את הסגולה שלו להתמודד ולא את החוויה הלכאורה רעה. אני אומר לכאורה, כי אני מזכיר שטוב, זה רק מה שבשליטה שלנו ורע זה רק אם אנחנו לא עושים את הטוב. מה שלא בשליטה שלנו, הוא או מועיל או לא. הוא לא רע, כי הוא לא מעלה ולא מוריד את הטוב שבנו ואת הבחירה שלנו בטוב.
אז נמזג את מה שמרקוס אורליוס אומר פה. אנחנו יכולים לקחת כל מה שקורה ובאמצעות המחשבה שלנו, לראות מה האפשרויות שלי. לא לחשוב אני מפסיד או מנצח. באמצעות שינוי תפיסה, לשנות את החוויה והאירוע מדבר רע לדבר שאפשר להשתמש בו לטובה ולפחות לזכור תמיד שלא קורים לנו דברים רעים. יש איך שאנחנו מתמודדים. זה תלוי בנו להתמודד רע ולראות בדברים כמזל רע, או גרוע יותר כאילו אלוהים שונא אותי, או שאנחנו יכולים להתמודד באומץ לב עם היכולות שיש לנו. נראה לי שהאופציה השניה עדיפה.
הפרופסור גם מצטט את המרצה ננסי שרמן. היא אחת מהמומחים היום לפילוסופיות ההלניסטיות וסטואיות בעיקר. היא אפילו לימדה במכללות צבאיות בארה"ב את הגישה הסטואית. אני גם נהנתי לקרוא אותה, יש לה ספרים שלא רק אקדמיים ומנגישים את התפיסה באופן ידידותי ועשיתי בעבר פרק על פי מאמר שלה. בכל אופן היא אומרת על כל העניין:
"אנחנו עושים הכי טוב אם נלחם על מה שנכון וננסה לשחזר גישה שמחזירה אותנו לשליטה. התפקיד שלנו הוא למצוא מחדש את כישורי ההתמודדות שלנו, פגיעים ומוגבלים ככל שנהיה." הפרספקטיבה הזאת גורמת לשינוי תפיסה. כי בהסתכלות כזאת, אנחנו לא האובייקט של האירועים. זה לא קרה לנו. לא קרה במיוחד עבורינו. "למה הכל קורה דווקא לי", מכירים את זה? בד"כ התסכול מאירועים גורם לאנשים לחשוב שהם המטרה של כל מה שרע בעולם. אבל לא. גם אם מישהו מנסה בכוונה לפגוע בי. זה לא קורה דווקא לי. זה אותו אדם עושה לעצמו, אני בראות עיניי לא המטרה של המזל הרע. אותו אדם הוא האובייקט של הרע. אני הסובייקט.
השבוע שוחחתי עם מישהי. היא התלוננה על שרשרת של אירועים של חוסר מזל בחייה. במבט מעל, כל האירועים הללו לא דרמטיים. תקלות בבית, אחותה נפצעה (היא שברה את הרגל באופן שמחייב כיסא גלגלים לתקופת ההחלמה), והיא נאלצה לעזור לה ועוד כמה טרוניות. אז אמרתי לה שאני ממליץ לה לחשוב על משהו. וביקשתי ממנה לא לענות ולא לתת לי תגובת נגד. רק לחשוב על זה. אמרתי לה, תחשבי שדברים לא קורים לך. הם פשוט קורים. היא לא הצליחה רק לחשוב על זה. היא הגיבה מיד. ככה זה כשאנחנו מצויים בתוך רחמים עצמיים או בתוך השלילי. אנחנו מתקשים לראות זווית מבט אחרת. ככל שנרבה להסתכל על דברים באופן שבו אנחנו הקורבן של אירועים, ככה פחות נצליח למצוא את הכוח והסגולות שיש בנו להתמודד.
אז ההמלצה שלי, לתרגל כל הזמן גם בדברים קטנים, אפילו רצוי להתחיל בדברים קטנים, לראות בזה אירועים שאני יכול להתמודד איתם. לא שזה קרה לי. לא שאני קורבן. "להשתמש ברעיון זה כנגדו: זה אינו דבר רע, אבל לשאת אותו באמץ-לב הוא דבר טוב!".
גם הפרופסור מציע את זה במאמר לליטיגטורים. הוא אומר: "זה רעיון חזק מאוד. אכן, ליטיגטורים יכולים להשתמש בו לא רק בקידום האושר שלהם אלא בעזרה לאלה שהם מייצגים. רבים מהלקוחות שלנו מגיעים אלינו כשהם קורסים בתחושה שפועלים נגדם, שהם הפכו למסמר עבור הפטיש של מישהו אחר, שהם איבדו את הכישורים והיכולות שלהם. אחד התפקידים החשובים ביותר שלנו זה לעזור ללקוחות שלנו לקחת מחדש את תפקיד ה"סובייקט" בחייהם, לחדש את כל השליטה שהם יכולים, למצוא מחדש את הסגולות שלהם".
אני מאמין שהגברת שיעצתי לה משהו דומה השבוע, כן תחשוב על מה שאמרתי. אני מקווה שהיא תיישם. היא הראתה סימנים שההתנגדות שלה נסדקת. קשה להיות מאוהב בטרגיות שלך עצמך, זה מתיש. משעשע לחשוב שיעצתי לה לפני שקראתי את המאמר הזה של הפרופסור הליטיגטור. זו עוד הוכחה שהחיים מלאים בהצטרפויות מקרים ודברים לא קורים דווקא לנו.
זה מביא אותי לסנקה. הוא שואל במכתב 71 לחברו לוקיליוס: "(37) מתי אוכל לבוז לשני סוגי הגורל? מתי אוכל, לאחר שאכבוש את כל התאוות ואשלוט בהן, להוציא מפי את המילה ניצחתי? אתה שואל את מי ניצחתי. לא את הפרסים, לא את המדים הרחוקים, לא שבטי לוחמים השוכנים מעבר לדהים, אלא את תאוות הבצע, את תאוות הכבוד, את פחד המוות, שניצח מנצחי עולם". "דהים" היו שבטים במזרח הים הכספי.
תשאלו את עצמכם למה לבוז לשני סוגי הגורל? למה יש שניים? כי האחד טוב והשני רע. למרות שהפרופסור לא מתייחס למה שכתב פה סנקה במאמר שלו, זה הולם את מה שהוא אמר על השאיפה המתמדת של הטוענים בבתי משפט במקצוע הליטיגטורים לנצח בכל עימות. כי משלמים להם לנצח אבל הגורל חזק מהמתמודדים במאבק. התפיסה של ניצחתי או נכשלתי אומר סנקה, היא רק על עצמי ואת עצמי. את תאוות הבצע, את רדיפת הכבוד ואת הפחד מהמוות. אנחנו לא באמת מנצחים אחרים.
התחלתי מהסוף של המכתב הזה. בתחילתו סנקה מייעץ לחברו לוקיליוס את אחת העצות הכי טובות שאפשר לתת למישהו.
הוא אומר לו בכל פעם שתרצה לדעת מה לרצות וממה להימנע, תחשוב על תכלית הטוב - זאת המטרה של כל חייך.
נשמע כמו עצה מוזרה?
תחשבו על זה. הוא אומר פה למעשה שבכל פעם שאנחנו רוצים משהו או מנסים להימנע ממשהו והכוונה בלהימנע ממשהו, זה ממשהו שהוא הכרחי. כמו נגיד להיות מתוסכל מזה שיש לי שפעת. אין לי איך להימנע אחרי שנדבקתי. או להתבאס ממה שכבר קרה, לצורך העניין, תחושת הפסד. מי שחושב במונחים של ניצחון והפסד חווה את זה. אז בכל פעם שאנחנו רוצים משהו כמו ניצחון או מנסים להימנע למשל מהפסד, לחשוב קודם על חובתינו לפעול על פי מידות טובות. חוכמה מעשית היא אחת מהמידות הטובות אומרת להבחין בין טוב ורע. מידת המתינות לא לעשות משהו יותר מדי ולא פחות מידי. מידת האומץ אומרת לפעול על פי מה שאנחנו חייבים וההיגיון הרציונלי אומר שאנחנו צריכים, גם אם זה לא נוח. מידת הצדק אומרת, לא לעשות עוול לאחר. זה קודם לכל.
החלק של תכלית הטוב, היא חשובה. היא הכיוון של כל פעולה ובחירה שלנו. והדוגמאות במכתב 71 של סנקה, הן פשוט יצירה ספרותית בפני עצמה.
הדרך של סנקה להמחיש למה נכון להתאים את כל מה שאנחנו עושים לתכלית הטוב, היא פשוט מרהיבה בעיני. כמה דוגמאות:
"איש לא יוכל לסדר פרטים כסדרם, אלא אם כן כבר סדורה לפניו תכלית חייו".
"הצייר, אף כי הכין את הצבעים, לא יוכל ליצור ציור, אלא אם כן החליט מה רצונו לצייר"
העצות שלנו טועות, כי אין להן כיוון. למי שאינו יודע לאיזה נמל לפנות, שום רוח אינה טובה".
בהכרח רב כוחו של המקרה בחיינו, כי אנחנו חיים תחת שלטון המקרה".
סנקה אומר, שאנחנו תמיד צריכים שתהיה לנגד עינינו תכלית הטוב. ככה שאם אנחנו חווים משהו כמו שמרקוס אורליוס אמר, ההתייחסות היא איך אנחנו נושאים את העניין. ככה אנחנו לא מקללים את הגורל שהביא עלינו הפסד וגם לא ניצחון. אם מה שנראה לאחרים כרע, או הפסד, אנחנו נתעלה מעל זה, הרע לכאורה יתמתן ויהיה טוב. המידות הטובות יהפכו כל רע לטוב. סנקה מתייחס פה לכוח הנפש לפעול לפי כיוון של בחירה בטוב. בדומה למה שמרקוס אורליוס כתב לעצמו "ויהי לך לזכרון, בכל עת שיעבור עליך דבר מעציב, להשתמש ברעיון זה כנגדו: זה אינו דבר רע, אבל לשאת אותו באמץ-לב הוא דבר טוב!".
סנקה מביא כדוגמא גם את קאטו שהוא החשיבו כחכם סטואי. אני מזכיר שקאטו היה סנטור סטואי בסנאט הרומי הוא נלחם כנגד יוליוס קיסר במלחמת האזרחים הרומית ולאחר ההפסד, הוא בחר לא לחיות תחת שלטונו של עריץ בוודאי לאור ההבנה שיוליוס קיסר ישתמש בו כדוגמה.
השאלה שעולה ועליה עונה סנקה. היא האם אין משמעות לדברים החיצוניים שקורים לנו? רק מה שאנחנו עושים והמידות שלנו? איך זה הגיוני? זה כאילו נגיד שזה לא משנה אם קאטו ניצח את יוליוס קיסר או הפסיד. כי אם קאטו היה מנצח ולצידו קיקרו ופומפיוס שנלחמו ביוליוס קיסר, אז רומא הייתה נשאר רפובליקה. ולכאורה יכולה היתה להיות טובה גדולה יותר.
סנקה אומר שכאשר היו בחירות לתפקיד פְּרָאיְטוֹר שהיה תפקיד בכיר ברומא, לא נכנס לזה כדי לא ללכת לאיבוד ולשמור על כיוון. בכל מקרה כשקאטו הפסיד בבחירות, סנקה אומר עליו "בכל זאת נוצח!. גם את זה תוכל למנות במניין כשלונותיו של קאטו: באומץ גדול הוא יישא את הכישלון בשדה הקרב כשם שנשא את כישלונו בבחירות. ביום שלא נבחר, שיחק. בלילה שעמד למות, קרא ספר. אחת היו בעיניו אובדן הפרייטורה ואובדן חייו. הוא שכנע את עצמו שחובתו לשאת כל מה שעלול להתרחש"
סנקה אומר שהתלאות והרע הם רק כאשר הרוח נכנעת, מתעקמת ומתמוטטת. שום דבר כזה לא יכול לקרות לחכם. כי החכם מתנהל תמיד לפי מידותיו הטובות לא משנה אם המזל טוב או רע. אם הגורל מביא תלאות או פרסים. ניצחון או הפסד. סנקה אומר שהוא עדיין לא הצליח להתמיד בזה תמיד בעצמו. אני אוהב שהוא כותב את זה. הוא אנושי. כולנו משתדלים ומתאמנים ואנחנו לא חכם מושלם שלא טועה. אז רק צריך להזכיר לעצמנו כמו שמרקוס כתב לעצמו "זכור-נא ליישם את העיקרון … יכולת לשאתו בגאון היא היא מזלך הטוב".
האופן בו אנחנו מתמודדים הוא הניצחון או ההפסד. אם נזכור תמיד לשמור על הטוב ולפעול טוב. האושר ישמר גם אם מפסידים בבית משפט. זה מחזיר אותנו לפרופסור לליטיגציה. הוא מציג מה שבעיני אחת הבעיות בעולם ההתנצחות המשפטית. לפחות מהצד של עורכי הדין. הוא כותב: "הדחף שלנו לנצח יכול גם להוביל אותנו לתחושת תסכול כאשר לקוח מחליט להתפשר, ולמנוע מאיתנו את הסיכוי שלנו לקרב.". תחשבו כמה גרוע זה שהעו"ד דוחף להמר במשפט שתוצאותיו לא ברורות, רק בשל הדחף לנצח כי הפשרה אינה ניצחון בעיני רוחו. הסטואים תמיד שמים את המשותף לפני האינדיבידואלי ולכן פשרה היא בחירה בעוד שהתנצחות היא לא.
הפרופסור מספר על עורך דין צעיר ושחצן שפרץ למשרדו של הבכיר ממנו, הביע זעם על בחירתו של לקוח "לסגת" ולפתור סכסוך מסוכן ערב משפטו, בפשרה. עורך הדין הבכיר נהם: "אוי, שתוק, בחור קשוח. (השארתי את התרגום המילולי מאנגלית, רק כי זה מצחיק- Oh, shut up, tough guy כאילו הם במערבון משנות ה-70), לא צריך אומץ להמר עם כסף של מישהו אחר".כך מספר הפרופסור שבליטיגציה נתקלים בדברים רבים שאי אפשר לשלוט בהם, ואחד הדברים הללו הוא הסובלנות של הלקוח לסיכון.
הפרופסור כותב שלמרבה הצער, הלחץ לנצח מביא חלק מהליטיגטורים להתפשר על הסטנדרטים האתיים שלהם - וזה מקור לאומללות מקצועית. שמתם לב איך זה מתקשר למה שסנקה כתב, לשמור על המידות הטובות לא משנה מה הגורל מביא עלינו?
לעיתים אנשים מתחילים במקצוע שלהם אנשים טובים אבל הצורך לנצח מביא אותם להתגמש מוסרית בהתחלה קצת ואח"כ עוד ועוד עד שהם עקומים לגמרי.
זה לא צריך להפתיע אותנו שאנשים מתנהגים ככה. כמו שמרקוס אמר לעצמו לא להיות מופתע בספר השמיני של "מחשבות לעצמי":
"זכור שהתמיהה, כי היקום מניב את פירותיו אלה השופעים בו, היא מגוחכת כהשתאות לעץ התאנה משום שהוא מצמיח תאנים. אף מגוחך הוא אם יתמהו הרופא או הקברניט, כי איש זה קודח מחום או כי ניעורה רוח נגדית.".
שזו לא אמירה שנועדה רק להגיד "אל תתפלאו". אלא כדי להגיד זה מה יש תתמודדו. אל תתפלאו שאנשים נוהגים באופן לא מוסרי, כמו שרופא לא צריך להתפלא שאנשים חולים. הוא מוצא להם תרופה. ככה אנחנו לא צריכים להתפלא כשמשהו קורה או מישהו נוהג באופן לא ראוי, אנחנו צריכים למצוא את הדרך המוסרית שלנו להתמודד.
אז מה אני רוצה לומר בעצם. הפרק היום חולק לשניים. איך אני מתמודד, ואיך לחשוב על מושגי, ניצחון והפסד, לאתגר את התפיסה הרווחת.
סנקה אמר, תמיד לשמור על הדרך המוסרית שלנו. זה ישמור אותנו מאושרים. בכל פעולה שלנו אנחנו צריכים לחשוב מה המידות הטובות, מה תכלית הטוב. זו החלופה התפיסתית הנכונה יותר להסתכל על דברים על פני ניצחתי או הפסדתי, הצלחתי או נכשלתי. צריך לבחון את פעולות בכלים של האם פעלתי נכון, לפי מידות טובות, לפי תכלית הטוב. העצות שלנו טועות, כי אין להן כיוון. למי שאינו יודע לאיזה נמל לפנות, שום רוח אינה טובה…בהכרח רב כוחו של המקרה בחיינו, כי אנחנו חיים תחת שלטון המקרה". כלומר בגלל שרב כוחו של הגורל והמזל, או ההשגחה, תקראו לזה איך שאתם רוצים, לא משנה אם ננצח או נפסיד, הגורל יביא את מה שיביא בלי קשר לאיך שאנחנו מתייגים את זה. אנחנו יכולים לתפיסתנו לנצח והגורל יסובב את התוצאה למשהו שלא חשבנו עליו גרוע בהרבה מאשר אם הפסדנו וגם מצב הפוך יכול להיות. לכן החלופה הטובה שלנו היא לכוון את המעשים והפעולות שלנו לתכלית הטוב. זה מה שחשוב.
ואם כבר נקלעת למצב, שזה הדבר הנוסף שהתכוונתי להביא היום, תזכרו את מה שמרקוס כתב לעצמו:
"(49) זכור-נא ליישם את העיקרון הבא בכל עניין שעשוי להביאך לידי צער וכאב: לא איתרע מזלך בגין זה הדבר; יכולת לשאתו בגאון היא היא מזלך הטוב" או במילים אחרות : "ויהי לך לזכרון, בכל עת שיעבור עליך דבר מעציב, להשתמש ברעיון זה כנגדו: זה אינו דבר רע, אבל לשאת אותו באמץ-לב הוא דבר טוב!".
זה כדי לומר שני דברים:
דברים לא קורים לכם. הם קורים, יותר חשוב איך אנחנו מתמודדים איתם.
אין כישלון או הפסד ואין ניצחון והישג בויכוחים, במאבקים, בבתי משפט. יש הדרך בה אנחנו מתמודדים. זה הניצחון. "...קאטו: באומץ גדול הוא יישא את הכישלון בשדה הקרב כשם שנשא את כישלונו בבחירות. ביום שלא נבחר, שיחק. בלילה שעמד למות, קרא ספר. אחת היו בעיניו אובדן הפרייטורה ואובדן חייו. הוא שכנע את עצמו שחובתו לשאת כל מה שעלול להתרחש"
אז תזכרו להגיד לעצמכם בכל דבר שקורה זה אינו דבר רע, אבל לשאת אותו באמץ-לב הוא דבר טוב!".
ותזכרו דברים לא קורים לכם. הם קורים. הניצחון האמיתי שלכם הוא להתמודד בטוב.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
留言