שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפרק היום ארוך מהרגיל. והוא מבוסס על מאמר שקראתי. המאמר נכתב ע"י פרופסור ג'ון סלרס מלונדון. מצאתי את המאמר, סופר מעניין ומאוד מאיר עיניים לגבי הפילוסופיה של מרקוס אורליוס בפרט והפילוסופיה הסטואית ככלל. יהיו בפרק שלושה תחומים שתוכלו לקחת לעצמכם.
הפרק גם כולל כמה אנקדוטות מעניינות בניהן שאלה עתיקת יומין אודות האיש הכי מפורסם הפילוסופיה המערבית. אבל זה בסוף.
כמו שנסרין אמרה:
חוויה ממש
ממליץ לכם.
מרקוס אורליוס מזכיר את סוקרטס משהו כמו 12 פעמים בספרו "מחשבות לעצמי". יש גם בנוסף כמה ציטוטים מהדיאלוגים של אפלטון שם סוקרטס הוא דמות ראשית.
מבין ההתייחסויות המעטות האלה לסוקרטס, חלקם רק מציינות אותו בין אנשי מופת שכבר מתים בזמנו של מרקוס. או ב 6.46:
"... כל כך הרבה פילוסופים רציניים, הרקליטוס, פיתגורס וסוקרטס; כל כך הרבה גיבורים של פעם, מצביאים ומלכים של ימים מאוחרים יותר".
או למשל ב 7.19:
"מה רבים האנשים כדוגמת כְרִיסִיפּוֹס, סוֹקְרָטֵס ואֶפִּיקְטֵטוֹס אשר נצח הזמן כבר הטמיע בחובו! שווה בנפשך כי אותו הדבר בדיוק עתיד לקרות לכל אדם ולכל עניין באשר הם."
ב 8.3:
"אלכּסנדר, יוּלִיוּס קַיסַר ופּוֹמְפֵּיוּס — מי הם לעומת דִּיוֹגֶנֵס, הֵרַקְלֵיטוֹס וסוֹקְרָטֵס? …"
אלה חלק קטן מההתייחסויות של מרקוס לסוקרטס. מרקוס אורליוס מדגיש שאפילו אנשים גדולים ימותו. בחלק מהקטעים הוא טוען כי חייו של פילוסוף עדיפים על חייו של מנהיג פוליטי גדול מכיוון שהם אוטונומיים יותר וכרוכים בפחות דרישות חיצוניות של הגורל. אף אחד מהקטעים הללו לא אומר שום דבר מהותי על סוקרטס מלבד למנות אותו בין אחד הפילוסופים הגדולים של העבר.
מהקטעים הללו, לא נראה שלמרקוס יש משהו מיוחד להגיד על סוקרטס, ולכאורה לא היתה לסוקרטס השפעה גדולה במיוחד עליו.
ואכן, מרקוס וסוקרטס נראים כאילו הם מגלמים שתי דמויות שונות בתכלית של הפילוסוף.
סוקרטס היה עסוק בוויכוחים, דיונים, דיאלוגים, ביקורת וחקירה נגדית של אנשים אחרים. זו הייתה פעילות חיה בין אנשים שונים, בין אם היא נערכה בשוק או, כמו בימינו, בדיוני דיבייט מסוגים שונים. או פרשנים בטלוויזיה (הייתי רוצה לראות אנשים שיפרשנו גם היבטים מוסריים במהדורות החדשות, זה יהיה שינוי מרענן).
מרקוס היה לעומת זאת שונה בתפיסה: הוגה דעות בודד, מופנם, מהורהר; כותב לעצמו פילוסופיה ולא משתתף בדיונים בעל פה, כותב למען עצמו.
אבל למעשה יש השפעה גדולה של סוקרטס על מרקוס אורליוס. הצגה של ההשפעה גם יעזור לנו להבין את הפילוסופיה ואת התפיסה.
אבל לפני כן, מעניין לבחון מה שידע מרקוס על סוקרטס. נעשה סוג של בירור בלשי בטקסטים. יהיה מעניין.
המקורות
ראשית נשאלת השאלה, מה ידע מרקוס אורליוס על סוקרטס? מה הוא יכול היה לדעת, לאור העובדה שהוא חי יותר מחמש מאות שנה לאחר מותו של סוקרטס? מאיפה הוא שאב את המידע שלו? שני המחברים שמהם מרקוס מצטט לרוב בספרו הם אפיקטטוס ואפלטון, שניהם כמובן מתארים את סוקרטס כל אחד בדרכו ובדגש על דברים אחרים.
נתחיל באפיקטטוס.
ברור שמרקוס אורליוס הושפע רבות מאפיקטטוס, זה מוסכם. הוא עצמו מתאר כי הוא שאל מספרייתו של חברו רוסטיקוס עותק של ספרי "השיחות" של אפיקטטוס. מרקוס גם מצטט מספר קטעים לא ידועים מאפיקטטוס, ככל הנראה שמקורם בספרים שאבדו. מרקוס מצטט מאפיקטטוס יותר מכל מחבר אחר. זה נראה הגיוני להניח שהאופן שבו התייחס אפיקטטוס לסוקרטס, היווה את ההשפעה החשובה ביותר על מרקוס.
סוקרטס היה מודל לחיקוי חשוב עבור אפיקטטוס, והוא התייחס אליו בקביעות כדמות מופת. אפיקטטוס גם הושפע מכמה תפיסות סוקרטיות, כמו למשל התפיסה שהמידות הטובות הן ידע להתמקצע בו. שהמידות הטובות הכרחיות ומספיקות חיים טובים. לא פחות חשוב, אפיקטטוס היה סוקרטי מאוד בכל גישתו לחינוך פילוסופי. לאופן בו לימד. ספרי "השיחות" של אפיקטטוס, נכתבו על ידי אריאנוס תלמיד שלו. הן לא מכילות שיעור לימודי או הרצאה. אלא שיחות סוקרטיות שבהן הגיבור הראשי משמש כמדריך מוסרי. כמו סוקרטס, אפיקטטוס לא טוען שהוא יודע משהו. הוא לא עוסק במטאפיזיקה או פילוסופיה של הטבע, הוא לא טוען כלום על העולם. הוא מתמקד בעיקר באופן שבו הוא ובני שיחו יכולים לנהל חיים טובים. כמו הדיאלוגים האפלטוניים, הדיונים של אפיקטטוס הם עם תלמידים צעירים, לעיתים הם עימותים עם אנשים רמי דרג או מביני עניין שכבר מחזיקים באמונות מוצקות. בשני המקרים אפיקטטוס מעמיד אותם לחקירה נגדית בסגנון סוקרטי.
אז אפשר להסיק שסוקרטס השפיע על הצורה והתוכן של "השיחות" של אפיקטטוס. הוא גם דמות מופת של סוג האדם שאפיקטטוס ותלמידיו שואפים להיות. הוא אמר מפורש, תהיו כמו סוקרטס. כאשר מרקוס אורליוס קרא את אפיקטטוס, הוא לא יכול היה שלא להתרשם מהדימוי של סוקרטס שמצא אצלו.
נראה שהידע של אפיקטטוס עצמו על סוקרטס ברובו מגיע מאפלטון. הוא קרא וציטט מהרבה דיאלוגים אפלטוניים.
אבל ויש פה אבל גדול. אפיקטטוס מתייחס לדמות הסוקרטית ולא לפילוסופיה של אפלטון. האיש והמתודה שלו הם מודל לחיקוי לא אפלטון.
יש גם דברים שאפיקטטוס כותב על סוקרטס שלא נמצאים אצל אפלטון או תלמיד אחר של סוקרטס - קסנופון שהיווה מקור היסטורי חשוב על האיש. מה שמעיד שכנראה לאפיקטטוס, היו מקורות נוספים על סוקרטס שלנו אין היום. שכנראה אבדו עם השנים.
גם אצל מרקוס אורליוס יש ציטוט של סוקרטס שלא מוכר מאפלטון או קסנופון.
בסוף ספר 11 של "מחשבות לעצמי" הוא כותב: "(39) סוֹקְרָטֵס נהג לומר: "מה תבקשו לכם — נפשות של בריות תבוניות או חסרות תבונה?"
"של בריות תבוניות."
"ומה יהא טיבן של בריות תבוניות אלה — יאה או נקלה?"
"יאה."
"מדוע אפוא אינכם מחפשים אחריהן?"
"משום שהן כבר בידינו."
"מדוע אפוא נלחמים אתם ומתקוטטים?""
שימו לב שגם את זה כותב מרקוס אורליוס בסגנון של דיאלוג סוקרטי.
זו עדות עצמאית לסוקרטס. כאמור לא מופיעה במקורות אחרים. ראוי לציין, עם זאת, שזה בא בעקבות כמה ציטוטים שמרקוס מצטט מאפיקטטוס.
הצורה הדיאלוגית הדחוסה מזכירה גם חילופי דברים רבים בשיח. יש סברה שזה מגיעה מאחד הספרים האבודים של "השיחות" של אפיקטטוס. כי ידוע שהיו 8, אבל הגיעו אלינו רק 4. ידוע על השאר, מציטוטים כאלה ומדיווחים ותיאורים שלהם בעת העתיקה. יש מספר עורכים של מרקוס אורליוס שמעריכים שמשם מרקוס לקח את הציטוט הזה.
מה שמלמד שמרקוס אורליוס, כותב לעצמו שיעור של אפיקטטוס על סוקרטס. הוא תלמיד של אפיקטטוס וסוקרטס דרך הספר. המורה וחבר של מרקוס אורליוס רוסטיקוס, נתן לו את הספרים של אפיקטטוס מהספרייה הפרטית שלו.
המקור האפלטוני
כמו אפיקטטוס, גם מרקוס קרא את אפלטון. הוא מצטט מאפלטון מספר פעמים ויש גם כמה רמיזות נוספות לקטעים מהדיאלוגים של אפלטון. אנחנו נגיע מאוחר יותר לפילוסופיה ששאב מרקוס מהדמות של סוקרטס. אבל טעימה קטנה כבר אפשר לקבל עכשיו. כי מעניינת במיוחד סדרה של ציטוטים בספר 7 של "מחשבות לעצמי".
בשלושת הקטעים הללו מרקוס מצטט מסוקרטס של אפלטון וניכר שנמשך אליהם על ידי הנושא המשותף שלהם: פעולה נכונה, חשובה יותר מסתם הישרדות. אלה המקומות היחידים שבהם מרקוס לוקח ישירות מאפלטון תיאורים על סוקרטס. בעוד שלחלק מהערותיו האחרות של מרקוס על סוקרטס יש הרמיזות לקטעים בדיאלוגים של אפלטון, הם יכלו באותה מידה להגיע ממקורות אחרים שמעירים הערות דומות. למרות זאת, נראה הגיוני להניח שהדיאלוגים של אפלטון, בדיוק כפי שהם היום, היו עיקר עיצוב דמותו של סוקרטס, גם עבור מרקוס.
דוגמה קטנה כי לא אביא עכשיו את 3 הציטוטים בסוף הספר השביעי:
"(46) "אולם, עשיר־השלווה, ראה־נא אם להיות אציל וטוב אינו דבר אחר מאשר להציל ולהנצל. הלא גבר אמיתי חייב להניח את הדבר הזה, את הדאגה להאריך ימים ככל האפשר, ואסור לו לחבב את הנשמה שבאפו, אלא זאת יפקיד ביד האל ויאמין לנשים הטוענות שמפני הגזירה לא יימלט איש. ומכיון שכך עליו לעיין באיזה אופן ייטיב ככל האפשר לחיות באותו פרק זמן אשר לפניו."" .
זה מהדיאלוג גורגיאס של אפלטון.
אם תחשבו על זה, זה מה שאומר גנדלף הקוסם כאשר פרודו ההוביט אומר לו:
"הלוואי ולא יקרה כזאת בימי חלדי".
"הלוואי" אמר גנדאלף, "וזו משאלת ליבם של כל אלה שמונו להם חיים בזמן הזה, אך לא להם ההחלטה. לנו לא נותר אלא להחליט מה נעשה בזמן שהוקצב לנו".
בסרט "שר הטבעות" כמעט דייקו בציטוט. שם נאמר:
Frodo: "I wish the Ring had never come to me. I wish none of this had happened."
Gandalf: "So do all who live to see such times but that is not for them to decide. All we have to decide is what to do with the time that is given to us."
אתם חושבים שגנדלף קרא את מרקוס אורליוס או אפלטון?
אולי טולקין קרא.
מרקוס אומר בציטוט הזה שלהיות בן אדם טוב זה אומר לדאוג לעצמך ולאחרים. להציל ולהינצל ואת זה עושים לא בדאגה לחיים שלנו ולחיות כמה שיותר. לכמה זמן נחייה, דואגות אלה שמכנה אותם מרקוס אורליוס הנשים הטוענות שפני הגזירה לא ימלט איש. הנשים הללו הן שלושת אלות הגורל. חשוב יותר לבחור להיות טוב בכל רגע נתון. לבחור נכון, בכל רגע נתון.
יש מקורות נוספים שמהם שאב מרקוס אורליוס מידע והשראה על סוקרטס.
מרקוס מזכיר את קסנופון תלמידו של סוקרטס רק פעם אחת ואינו עושה שימוש בכתביו הסוקרטיים. הוא גם מצטט את אנטיסתנס פעם אחת, אך מבלי לנקוב בשמו, ואנו יודעים רק שהשורה המדוברת היא מאנטיסתנס מכיוון שגם אפיקטטוס מצטט אותה.
אנטיסתנס היה גם תלמיד של סוקרטס, הוא אבי הפילוסופיה הצינית. הוא היה המורה של דיוגנס הציני שהזכרנו רבות וגם השפיע על אפיקטטוס לא מעט.
אז הגיוני להניח שאפיקטטוס היה המקור של מרקוס לציטוט מאנטיסתנס. סביר שמרקוס לא הכיר במישרין את יצירותיו של אנטיסתנס. מסקרן יותר הוא קטע מספר 7 של "מחשבות לעצמי" שראוי לצטט במלואו כי פה יש לנו גם חקירה בלשית קטנה:
"66) כיצד יודעים אנו, כי טֵלַאוּגֵס לא היה נעלה בדרכיו מסוקרטס?" הערה קטנה, המתרגם אברהם ארואטי מציין כי לא ידוע מי שהאיש הזה טֵלַאוּגֵס. אבל במאמר שממנו קיבלתי את ההשראה לפרק הזה, יש דווקא השערה מעניינת. נגיע לזה.
"66) כיצד יודעים אנו, כי טֵלַאוּגֵס לא היה נעלה בדרכיו מסוקרטס? הן לא די בכך שסוקרטס מת בתהילה יתרה והיה חריף יותר בוויכוחיו עם הסופיסטים, או שהיה חסון יותר ובילה לילה שלם בכפור, או שהחליט ביתר אומץ להתנגד למעצרו של לֶאוֹן איש סַלַמִיס, חרף הפקודה להביאו למעצר, או ש"הלך ברחובות בראש מורם" (ואמנם אפשר לפקפק באמיתותו של הרגל זה). לא כי, עלינו לבחון את הדבר הבא: מה היה טיב נפשו של סוקרטס, והאם די היה לו לנהוג בצדק כלפי בני האדם ולסגל לעצמו קדושה בענייני האלים; האם לא היה נמהר מדי בְּגַנּוֹתוֹ רִשעות ולא התרפס בפני בורות; האם לא החשיב כזר לו את אשר טבע העולם הקציב עבורו, או האם נשא זאת כעול בלתי נסבל; וכן, האם לא התיר לרוחו ליטול חלק בתשוקות הגוף הנקלה.".
כמה עורכים לאורך השנים של ספרו של מרקוס ציינו מספר הקבלות בין חלקים מהקטע הזה לבין מקורות סוקרטיים אחרים, בפרט אפלטון. האמירה "הלך ברחובות בראש מורם", כנראה זה ציטוט מתוך מחזה בשם "עננים" של אריסטופנס. את זה כותב גם ארואטי בהערות על הקטע הזה. אבל ייתכן שיש מקור אחר שעומד מאחורי הקטע הזה. מי היה טֵלַאוּגֵס שמרקוס משווה אותו לסוקרטס? על פי המסורת הוא היה בנו של פיתגורס ואולי המורה של אמפדוקלס הפילוסוף. הוא גם היה דמות הכותרת של דיאלוג סוקרטי שאבד כעת מאת אייסכינס שהיה פוליטיקאי ונואם אתונאי. נראה כאילו הדיאלוג הזה כלל ויכוח בין סוקרטס וטֵלַאוּגֵס, שהוצג כפיתגוראי סגפן ומרופט, כאשר אייסכינס ניסה להציג את סוקרטס שאדם נעלה יותר. כוונתו של מרקוס הייתה לומר שהעליונות האמיתית של סוקרטס באה ממצוינות נשמתו ולא מהמראה החיצוני של אורח חיים דמוי ציניקן.
הדוגמאות שמרקוס משתמש בהן, אלה סיפורים מחייו של סוקרטס. הויכוחים עם הסופיסטים שלימדו לנצח בכל ויכוח בלי קשר לאמת. הסירוב של סוקרטס לפקודת העריצים באתונה ללכת ולעצור את לֶאוֹן איש סַלַמִיס. מה שהביא כנראה למשפט של סוקרטס. אבל בהאשמות של השחתת הנוער וכפירה באלים של העיר. בילוי לילה שלם בכפור, זה תיאור מתוך סיפור בדיאלוג המפורסם של אפלטון "המשתה".
הסיפור המעניין על אֶמְפֵּדוֹקְלֶס הפילוסוף בן זמנו של סוקרטס שציינתי קודם שכנראה היה תלמידו של טֵלַאוּגֵס, בנו של פיתגורס. הוא חי בסיציליה. עסק ברפואה ומיסטיקה. כמו פיתגורס גם האמין בגלגול נשמות.
התגלית החשובה של אמפדוקלס הייתה שהאוויר הוא חומר. הוא הכניס כד ריק למים כשפתח הכד כלפי מטה, וסתם באצבעו חור בתחתית הכד. המים לא יכלו להיכנס לכד כל עוד סתם את החור. מה שכל ילד עושה באמבטיה עם צעצוע. אמפדוקלס הסביר שהאוויר בתוך הכד לוחץ על המים ולא נותן להם להיכנס. רק כאשר סילק את האצבע מהחור יצא האוויר מהכד, ומים בנפח שווה נכנסו לתוכו. הוא גם קפץ ללוע של הר הגעש אתנה בסיציליה כדי שגופתו תעלם ובכך יוכיח שהפך לאל.
נחזור למרקוס אורליוס. יותר מעניין.
כאמור, כנראה ההשוואה בין טֵלַאוּגֵס מרופט המראה וסוקרטס בעל הנשמה הגבוה יותר, מגיע מדיאלוג של אייסכינס. מן הסתם, עולה השאלה האם מרקוס קרא את הדיאלוגים הסוקרטיים של אייסכינס? בסופו של דבר אנחנו פשוט לא יודעים, אבל הקטע הזה פותח את האפשרות שלמרקוס הייתה גישה והוא עשה שימוש במגוון רחב יותר של חומרים סוקרטיים ממה שיש לנו היום.
מקור נוסף. ציינתי בעבר שיש גם תכתובת בין מרקוס אורליוס למורה שלו לרטוריקה פרונטו.
מכתבים של פרונטו התגלו ב 1815 על ידי אנג'לו מאי. הוא היה קרדינל קתולי ופילולוג איטלקי. הוא פרסם לראשונה סדרה של טקסטים עתיקים שלא היו ידועים עד אז. הוא גילה אותם ופרסם, תחילה בזמן שהיה אחראי על ספריית אמברוזיאנה מילאנו ולאחר מכן בתפקיד זהה בספריית הוותיקן.
אז במכתבים בין מרקוס למורה שלו לרטוריקה, יש התייחסויות לסוקרטס. במכתבים אפשר לקרוא איך פרונטו כותב למרקוס התלמיד הצעיר שבחים על סגולותיו של סוקרטס הן בחכמה והן ברהיטות. זה אמנם מעט אזכורים, אבל אפשר ללמוד שהדמות של סוקרטס היתה השראה למרקוס כבר בגיל צעיר. כלומר ממש בשנים המעצבות שלו.
הדימוי שהיה למרקוס על סוקרטס, היה של דמות מופת. וכמו שאמרתי קודם, למרות מקורות נוספים, את עיקר הדימוי הוא שואב מאפיקטטוס. כמו שהוא אמר ב"מדריך" 51.3: "ואתה, אפילו אם עדיין אינך סוקרטס, עליך לחיות לפחות כמי שרוצה להיות סוקרטס". זה למעשה ממצה את התפקיד שסוקרטס ממלא עבור מרקוס: מודל למופת לחיים פילוסופיים. למרות שמרקוס אכן קרא את אפלטון, כפי שעשה אפיקטטוס לפניו, הסוקרטס שאנחנו מוצאים ב:"מחשבות לעצמי" של מרקוס, הוא מה שאנו יכולים לכנות מודל לחיקוי סטואי; כלומר, מופת של מידות טובות. שזה שונה מאופן ההצגה שלו ע"י אפלטון המקור הגדול ביותר שיש לנו על סוקרטס.
מעבר לעניין העיקרי של מרקוס בסוקרטס כמודל פילוסופי, צריך לציין כמה מקומות שבהם הוא מתייחס לאנקדוטות על סוקרטס שמוכיחות שהיה לו עניין באדם עצמו:
למשל בספר 11 של "מחשבות לעצמי": (23) "סוֹקְרָטֵס אף קרא לדעותיהם של הרבים "רוחות רפאים", אימתם של ילדים". בתרגום לאנגלית, "רוחות רפאים", זה ‘Bogies’.
גם: "28) חשוב על סוֹקְרָטֵס שהתעטף בגיזת כבשים אחר שאשתו, כְּסַנְתִיפֵּה, לקחה ממנו את מעילו והסתלקה לה. חשוב גם על דבריו של סוקרטס לרעיו הנבוכים, אשר נרתעו לכשראוהו בלבושו זה."
כמה עורכים ניסו למצוא מקורות אפלטוניים לקטעים אלה; חלק טענו שזה ממקור לא ידוע. אם שמים את שאלת המקורות בצד, הם ממחישים שלמרקוס היה עניין בסוקרטס האיש ובסיפורים עליו לצד האידיאליזציה שלו כחכם.
הנושאים
עכשיו אפשר לקבל תחושה ברורה יותר של המקורות וההשפעות של דמותו סוקרטס על מרקוס. כפי שכבר ציינתי, יש רק מעט מאוד קטעים שבהם מרקוס דן ישירות בסוקרטס. אולם באותם מקומות מעטים מרקוס מחבר את סוקרטס עם נושאים שהם למעשה מרכזיים בספר שלו "מחשבות לעצמי".
תחשבו על זה כאילו מרקוס מזכיר לעצמו במחברת הפרטית שלו, את מקורם הסוקרטי של רעיונות ותפיסות שהוא רוצה לתרגל עם עצמו. זה גם תרגיל מחשבתי שדיברתי עליו בפרקים קודמים של מחשבה על דמויות מופת לשם השראה לשיפור האופי. אז כך סוקרטס הוא מודל לחיקוי עבור מרקוס כדי לעודד את עצמו לשיפור עצמי נוסף. בסופו של דבר איננו יודעים, אבל זה בהחלט נותן תמונה איך כל הפרויקט הפילוסופי הזה של מרקוס אורליוס קיבל השראה מסוקרטס.
יש שלושה נושאים מרכזיים הקשורים זה בזה, שסוקרטס מהווה השראה עבור מרקוס.
הראשון: דאגה לעצמך
אחד הנושאים המרכזיים בפילוסופיה של סוקרטס הוא הרעיון לדאוג לעצמך.
באחד מהיצירות מופת של אפלטון האפולוגיה - נאום ההגנה של סוקרטס במשפטו. הוא אומר כך:
"האם אינך מתבייש בכך שאתה נותן את תשומת הלב שלך לרכוש כמה שיותר כסף, ובדומה לכך למוניטין ולכבוד, ולא נותן תשומת לב או מחשבה לאמת ולהבנה ולשלמות נשמתך?"
סוקרטס חוזר על הנקודה הזאת בעוד מקום:
"השקעתי את כל זמני בניסיון לשכנע אתכם, צעירים ומבוגרים, לדאוג לא לגופכם ולא לנכסים שלכם, לא לגופכם ולא לרכושכם, אלא לרווחה הגבוהה ביותר של נפשכם.".
זוהי משימתו של סוקרטס. לעודד את עצמו וגם אחרים, לבחון את עצמם, כדי לשפר את עצמם. מרקוס כאמור מצטט מהאפולוגיה שכתב אפלטון בדיוק בעניין הזה. מרקוס למעשה מצטט קטעים בהם סוקרטס אומר שאסור להתפשר, לא הוא ולא אחרים על הדאגה לנפש, לא משנה אם אדם הוא במצב של סכנה או על סף מוות. עדיף לאדם למות מאשר לחיות חיים שבהם הושחתה מצוינות נפשו. מרקוס כותב דברים דומים.
הרעיון הסוקרטי של לדאוג לנפשנו, הוא מרכזי אצל מרקוס אורליוס.
יש מקומות בהם סוקרטס מבחין בין הגוף לנשמה. הוא מתמקד בנשמה. הגוף הוא כלי עבור הנשמה. על פי העיקרון הסטואי, מרקוס אורליוס עושה הבחנה דומה. אנחנו מורכבים מגוף, רוח והיסוד השולט - הגמוניקון. החלק החושב שלנו, החלק המנהיג שבנו. כמו סוקרטס, מרקוס שם בצד את הגוף ומתמקד בדאגה לייסוד השולט והמנהיג שברוח שלנו.
מרקוס מדגיש במיוחד, בעקבות מה שלמד מאפיקטטוס כמובן, שעלינו להקדיש פחות תשומת לב למה שמתרחש בנפשותיהם של אנשים אחרים, ובמקום זאת למקד את תשומת הלב שלנו בטיפול בנפשנו שלנו.
"(8) אם לא יתהה אדם על המתרחש בנפשו של אחר, אזי לא בנקל יֵראה כמי שרוחו סרה. אך אלה שאינם שועים לתנודות נפשם שלהם, חזקה עליהם שתהא רוחם סרה." - (מתוך הספר השני ב"מחשבות לעצמי".) בתרגום הישן, של אהרן קמינקא זה הולך כך: "ימצא אדם שהוא אומלל רק בגלל שישים לב למה שאחרים חושבים. אבל מן ההכרח שיהיו אותם אנשים אומללים שאינם מקשיבים לרחשי נפשם פנימה"
הפילוסופיה הסטואית בכללה מתמקדת בשיפור העצמי. לנסות לשנות אחרים או להיות מוטרד מאחרים, זה פשוט לא נותן לנו כלום. בכל מקרה, יש לנו יכולת לשפר רק את עצמנו. לא אחרים.
בעניין הדאגה לנפש, מרקוס משתמש במונח של אפיקטטוס - הגמוניקון - היסוד המנהיג בנו. כמו המילה הגמוניה. היסוד השולט. לפעמים הוא משתמש במילה לוגוס- במובן של תבונה. ולפעמים במילה "דימון" - שזה רוח. ככל הנראה השימוש במילה רוח זו השפעה סוקרטית.
הוא אפילו אומר במפורש שההסתכלות והבחינה העצמית שלו, היא בהשפעת סוקרטס. בספר 3.6:
"אך אם שום דבר אינו נראה נעלה יותר מהאלוהות עצמה השוכנת בך, אשר מכפיפה למרוּתהּ את דחפיך האישיים ובודקת את הגיגיך, אחר שהרחיקה עצמה מפיתויי החושים, כדברי סוֹקְרָטֵס, הכפיפה עצמה למרוּת האלים ודאגתה נתונה לבני האדם; אם תמצא כי כל יתר הדברים קטנים הם וערכם פחות מכך, אזי אל תקצה מקום לשום דבר אחר. הן אם תפנה ותִטֶּה לכיוונו אך פעם, לא תוכל עוד להוקיר באין מפריע את הטוב הראשוני, הטוב הפרטי שלך."
הכתיבה של מרקוס "לעצמו" היא בעצמה חלק מהפרויקט הזה של טיפול בנפש שלו עצמו. זהו מעשה של בדיקה עצמית וביקורת עצמית בתהליך של כתיבה כמו שעשו סטואיים אחרים לפניו. המקום שבו הוא שונה מסוקרטס הוא שהדאגה שלו היא כמעט אך ורק בטיפול בעצמו במקום להמריץ לאחרים לעשות את אותו הדבר. לפחות בספר. הפרויקט של מרקוס הוא סוקרטי במובן זה שהוא פועל על פי דרכו של סוקרטס, אבל הוא לא לוקח על עצמו את תפקיד המחנך הסוקרטי. זה הגיוני כי זה טקסט פרטי שאינו מיועד לתפוצה. מרקוס כותב רק בשביל עצמו.
הרעיון השני: מידות טובות-סגולות
מידות טובות או סגולות קשורות בקשר הדוק עם העיקרון של לדאוג לעצמך. גם מרקוס אורליוס וגם סוקרטס ייחסו לכך חשיבות. ביוונית עתיקה "ארטה" - ἀρετή יכולה להיות מתורגמת גם מעלה. היא למעשה מתארת גם ידע וגם הצטיינות. זה אומר להבין ולהצטיין בתחומים שתחת 4 המידות הטובות העיקריות - חכמה מעשית, מתינות, צדק ואומץ, זה למעשה לדאוג לעצמך. המשימה לדאוג לעצמך היא בסופו של דבר זהה למלאכת טיפוח המידות הטובות במידה ששניהם מכוונים לנשמה במצב מצוין.
אם סוקרטס היה עדיף על טֵלַאוּגֵס כמו שמרקוס טען, זה היה בזכות מצוינות נפשו והמעשים הנכונים והטובים שנבעו מן המידה הטובה. מרקוס כתב "66) כיצד יודעים אנו, כי טֵלַאוּגֵס לא היה נעלה בדרכיו מסוקרטס? .... לא כי, עלינו לבחון את הדבר הבא: מה היה טיב נפשו של סוקרטס…".
כלומר, מידותיו הטובות, המעלות והסגולות של סוקרטס, הן מה שהפכו אותו לדמות מופת. מרקוס לא מזכיר ולא מתעניין במאפיינים אחרים של סוקרטס שמופיעים אצל אפלטון. כמו למשל השיח האירוני שהיה מנהל עם אנשים בשוק ומביא אותם להכרה שהם לא באמת יודעים.
מרקוס למד מאפיקטטוס, לראות בדמות המופת של סוקרטס במובן הסטואי בלבד. כלומר סוקרטס הסטואי, הוא הדמות שנותנת השראה על פי מה שהסטואים רואים כאדם החכם. מרקוס אורליוס נותן דגש רב ב"מחשבות לעצמי", על חשיבות המידות הטובות. על היותן למעשה ערך עליון. הוא מתייחס אליהן לא רק באופן מופשט, לפעמים הוא מתמקד במידה ספציפית, כמו איך מידת הצדק צריכה להוות לנו מדריך ומצפן בכל פעולה שאנחנו עושים. לדוגמה ספר 4.12:
"על אלה השניים להיות תמיד בהישג ידך: ראשית, לנקוט פעולה אך ורק כפי ציוויו של הֶגיון המלכות והחוק על מנת לסייע לבני האדם; שנית, להיות נכון לשינוי, אם אכן נמצא בקרבתך אדם היכול לתקן דרכך ולהניא אותך ממשובה כלשהי. אמנם תיקון זה עליו לבוא לעולם מתוך אמונה, כי מטרתו צודקת ומיטיבה עם הכלל; תהיינה אף העדפותיך מסוג זה בלבד, ולא משום שלכאורה נעימות הן או זוכות לשם טוב."
זה ציטוט מאוד חשוב. הוא אומר למעשה להקפיד על שתי עקרונות תמיד. לשמור על החוק ועל ההגיון הרציונלי כי אלה שני הדברים המאפשרים לנו לחיות טוב עם אנשים אחרים, בקהילה בחברה במשפחה ובעולם בכלל. הדבר השני, להיות מוכן שאולי דברים משתנים ולא שמנו לב ולכן להיות פתוחים שאנחנו לא יודעים הכל ולא פחות מזה, להיות פתוחים לכך שמישהו אחר יתקן אותנו. יעיר לנו. כל עוד זה תיקון צודק ונכון. את זה כותב לעצמו קיסר - מלך - פילוסוף. הוא כותב לא לפעול רק מהאגו.
לפעול בצדק זה גם אומר לנהוג בסבלנות. יש כמה מקומות בהם מרקוס אורליוס כותב לעצמו על בסיס רעיון סוקרטי, שאנשים נוהגים באופן רע מתוך בורות והוא צריך לנהוג בהם בסבלנות. למשל ב 4.2:
"הן מה יביאך לידי מורת רוח? שמא רעתם של בני האדם? העלה ברוחך את הקביעה, כי היצורים התבוניים נוצרו איש למען רעהו; וכי אורך רוח הִנו חלק מן הצדק; וכי על כורחם חוטאים הם…". ואז הוא מוסיף לעצמו, הם בכל מקרה ימותו. שזה תרגיל מעניין להגיד לעצמך, תנהג בסבלנות כלפי אחרים, הם חוטאים מתוך בורות והם ימותו. אתם חושבים שהוא ניחם את עצמו ככה? לא יודע, אבל תנסו ותגידו לי זה עוזר לכם להגיד לעצמכם על מישהו, אל תכעס, הוא עושה טעות ובכל מקרה, מתישהו, הוא ימות.
בכל מקרה כמו שהוא אמר בציטוט הקודם, העיקרון המנחה שלנו צריך להיות תמיד פעולה צודקת באורך רוח ולמען טובת הכלל. ולא כל דבר חיצוני צריך להנחות אותנו, כגון מוניטין או תהילה לאחר המוות.
הוא מזכיר לעצמו בהרבה מקומות, שהמידות הטובות צריכות להנחות אותו בכל דבר וזה הטוב היחיד. בעוד שמוות, מוניטין ודברים חומריים הם דאגות לא רלוונטיות. ב6.2 הוא כותב לעצמו למשל שכל עוד הוא פועל באופן ראוי וכנדרש, (הכוונה בדרישה שלו מעצמו כמובן), אין הבדל אם קר לו או חם לו. אם הוא ישן פחות או ישן יותר אם המוניטין שלו יהיה טוב או רע, אם הוא יהיה על סף מוות או יעשה משהו אחר. לכן הוא צריך להסתפק להפיק את המירב מהווה, מהעכשיו.
מרקוס גם מתעמת עם הדעה של רוב האנשים שהדבר היחיד שטוב, זה המידות הטובות. הוא כותב לעצמו ב 5.12:
שאפשר להבין את מה שרוב האנשים חושבים כטוב. הוא כותב שאם אדם היה מעלה בדעתו את קיומם של טובות אמיתיות, כמו חוכמה, מתינות, צדק, וחוסן או אומץ, אם את המידות הוא היה מחשיב כטוב היחיד, הוא לא יכול היה, להחזיק בשתי הרעיונות ביחד. "אזי בחושבו עליהם לא היה עוד ביכולתו להאזין למימרה: "כורע תחת רכושו". זו אמירה שכבר לא תתקבל אצלהם. הם ישנו את התפיסה שלהם אודות מה באמת טוב ואז כשהם כבר יחשבו על מה שהרוב חושבים שאלה דברים טובים ומה טוב באמת, הם יקבלו את המימרה הקומית של המשורר "כורע תחת רכושו". למה אתם חושבים שהכוונה ב "כורע תחת רכושו"? זה לא מה שאתם חושבים. כן, אבל לא בדיוק. מרקוס אורליוס התכוון באמירה הקומית "כורע תחת רכושו", לקטע במחזה קומי אבוד, של מנאנדרוס שהיה מחזאי קומי ביוון העתיקה. במשפט "כורע תחת רכושו" מתכוון מנאנדרוס בהתאם גם מרקוס לכך שלמי שיש לו כל כך הרבה רכוש חומרי עד ש "לא נשאר לו מקום לחרבן".
אותי אישית מצחיק שאפילו לעצמו, מרקוס אורליוס לא הרשה לכתוב את כל הציטוט, אלא רק "כורע תחת רכושו", מבלי לפרש את הכוונה. אבל אני לא יודע באמת את הסיבה למה הוא כתב ככה. סתם השערה.
קיימת הבחנה ברורה שהוא עושה, בין הטוב (האמיתי) של הנשמה בעלת המעלות לבין הטובין החומריים (טובים לכאורה בלבד). בכך הוא פשוט מתרגל את התפיסה הסטואית הסטנדרטית. אבל מרקוס לא מייחס את הרעיון הסטואי של המידות הטובות כטוב היחיד לאחד מאבות הפילוסופיה הסטואית. הוא משייך את הרעיון במפורש לסוקרטס. זה לא אמור להיות הפתעה גדולה בהתחשב בכך שהסטואיים גם אימצו את הגישה של סוקרטס בנקודה זו וגם הסתמכו על הטיעונים שלו לטעון שמידה טובה, היא מספיקה לחיים טובים. אבל זה בכל זאת מעניין שמרקוס מייחס את הרעיון ישירות לסוקרטס.
ההשראה הסוקרטית השלישית שליטה עצמית
הנושא השלישי, הקשור קשר הדוק לשניים הקודמים, הוא מה שאנו יכולים לכנות שליטה עצמית. מרקוס מציג לעתים קרובות את הפרויקט שלו לדאוג לעצמו, הכרוך בטיפוח המידות הטובות, ככזה הכרוך בשליטה עצמית גדולה יותר שתוביל בסופו של דבר לחופש. ב "מחשבות לעצמי" 7.67 מרקוס כותב לעצמו שהטבע יצר אותו עם היכולת לשים לעצמו גבולות ובכך לשמור את מה ששייך לו בשליטה מלאה. במה ששייך לו הוא מתכוון ל- שכל החושב, היסוד השולט, המנהיג שבו, לשמור עליו חופשי כאמור.
ממש לפני 2 פרקים ציטטתי מה מרקוס אורליוס כותב על אביו המאמץ, הקיסר אנטונינוס פיוס. הוא משווה אותו לסוקרטס: "הנאמר על סוֹקְרָטֵס עשוי להתאים אף לו, כי יכול היה הן להינזר הן ליהנות מדברים שרבים אינם חזקים דיים להרחיקם, או לחילופין, מתמכרים להנאתם מהם."
הוא מתרשם מהתכונה שלו להיות חזק, איתן , ובכל מקרה להיות מפוכח. שאלה תכונות של אדם בעל הרוח המושלמת הבלתי מנוצחת. בעל יכולת להנות מדברים אבל לא להיות מכור ונשלט על ידם. הוא לא יבקש אותם. אם הם מצויים, הוא יהנה מהם. אם לא, אפילו לא יחפש אחריהם.
סוקרטס מתואר כך גם אצל אפלטון וגם בכתבים של קסנופון. אצלם הוא מוצג כאדיש להנאות ולכאבים פיזיים, מאחר ומרקוס קרא לפחות חלק מכתבי אפלטון, הגיוני שמשם הוא לקח את ההשראה למאפיין הסוקרטי הזה. מרקוס מהדהד את אדישותו של סוקרטס לנסיבות חיצוניות בעצמו כאשר הוא כותב מה שתיארתי קודם מ-6.2:
בתנאי שאתה עושה את עבודתך הראויה, אתה צריך להיות אדיש אם קר לך או חם, אם ישנת או לא, אם המוניטין שלך הוא רע או טוב, אם אתה על סף מוות או עושה משהו אחר.
'הרוח הבלתי מנוצחת' שמייחס מרקוס לאביו המאמץ הקיסר אנטונינוס פיוס, ובהתאם גם לסוקרטס הייתה תכונה מאפיינת של החכם הסטואי. אפיקטטוס המורה הסטואי הגדול, מגדיר את האדם הבלתי מנוצח כמי ששום דבר שהוא מחוץ לתחום תכליתו המוסרית יכול להטריד אותו.
בספר השיחות 1.18.21 הוא אומר כך: "כי מי הוא האדם הבלתי מנוצח? זה רק האדם ששום דבר שאינו תלוי ברצונו החופשי עלול להדהימו…"
במקום אחר מוסיף אפיקטטוס כי החכם הוא בלתי מנוצח משום שדאגתו היחידה היא מטרתו המוסרית, אשר לעולם אינה יכולה להיפגע על ידי כוחות חיצוניים. אדישות זו לנסיבות חיצוניות היא כמובן תפיסה סטואית עקרונית והיא הבסיס להתמקדות במידות הטובות כטוב היחיד. בדומה לסטואיים אחרים לפניו, מרקוס מקשר את הדמות של סוקרטס לגישה הזו.
לסיכום
שלושת הנושאים הסוקרטיים הללו חוזרים לאורך הספר של מרקוס אורליוס. באחד הקטעים המזכירים את סוקרטס, שלושתם מתאחדים. אז אצטט שוב, הפעם נסו לשמוע את שלושת התחומים, דאגה עצמית, המידות הטובות כטוב היחיד ושליטה עצמית:
"6) אם מוצא אתה בחיי אנוש דבר מה נעלה יותר מצדק, אמת, מתינות, אומץ ובכלל — ממחשבתך המסבה לעצמה נחת, עת תנחה אותך לפעול לפי השכל הישר ובייחוד בנסיבות הגורל שהוקצו לך מבלי שבחרת בהן; אם תראה דבר מה נעלה מאלה, אומר אני, פנה אליו בלב שלם ומשמצאת את הטוב העליון, הֵהָנֵה ממנו. (2) אך אם שום דבר אינו נראה נעלה יותר מהאלוהות עצמה השוכנת בך, אשר מכפיפה למרוּתהּ את דחפיך האישיים ובודקת את הגיגיך, אחר שהרחיקה עצמה מפיתויי החושים, כדברי סוֹקְרָטֵס, הכפיפה עצמה למרוּת האלים ודאגתה נתונה לבני האדם; אם תמצא כי כל יתר הדברים קטנים הם וערכם פחות מכך, אזי אל תקצה מקום לשום דבר אחר. הן אם תפנה ותִטֶּה לכיוונו אך פעם, לא תוכל עוד להוקיר באין מפריע את הטוב הראשוני, הטוב הפרטי שלך."
סוקרטס הוא המדריך ברוחו בטקסט הזה של מרקוס שהטוב הגבוה ביותר הוא ידע, שזה הבסיס של המידות הטובות\המעלות (צדק ומתינות), ומזוהה עם האל הפנימי של האדם (הרוח-הדיימון δαίµων). כל הדחפים צריכים להיות כפופים להבנה הזו, שאמורה להיות הדאגה העיקרית שלנו. הפרויקט הסוקרטי של מרקוס של טיפול בעצמו הוא כזה הכרוך בטיפוח המידות הטובות בשילוב עם משמעת עצמית אינטנסיבית. מרקוס למד מאפיקטטוס בקבלת השראה מדמותו של סוקרטס כנקודת התייחסות עיקרית. אפשר שדמות מופת תהיה מיתולוגית, ספרותית או היסטורית. סוקרטס הוא כל אלה.
נקודה אחרונה
בכל זאת קצת הבדלים. למרות הנושאים הסוקרטיים אצל מרקוס אורליוס, יש להם גישה קצת שונה. בעוד סוקרטס עוסק בחקירה נגדית פומבית בעל פה של בני שיחו בדיאלוגים, מרקוס מאמץ התבוננות פנימית בכתב. עם זאת, כפי שראינו, שניהם עסקו מאוד בטיפוח עצמי של הנפש והאתיקה, גם אם הם עשו זאת בדרכים שונות למדי.
הבטחתי אנקדוטה עתיקת יומין. יש קטע מאוד מאוד מעניין אצל אפיקטטוס בספרי "השיחות" 2.1.32-3. זה הולך כך:
"-ומה? כלום סוקרטס לא היה כותב?
אמנם כן. מי עוד כמוהו הרבה לכתוב? אלא מה? לפי שלא תמיד היה נמצא לו מישהו שיבחן את דעותיו או שימסור לו את דעותיו שלו לבחינה, היה סוקרטס בוחן ומבקר את עצמו, ובכך היה עסוק תמיד בבחינת איזה מושג מוקדם זה או אחר של עצמו באופן מעשי. כזה הוא דרך כתיבתו של הפילוסוף, ואשר למליצות טפלות ולמשפטים מסובכים - אלא הוא משאיר לטיפשים או למבורכים - לאלה שהודות לחייהם השקטים שעתם פנויה לעסוק בכמו אלה, או לאלה שבגלל סכלותם אינם מסוגלים להסיק מסקנות הגיוניות." .
ההקשר המיידי של קטע זה הוא אזהרה לתלמידים שלא להעדיף חיבור ספרותי על פני שיפור האתיקה שלהם, האופי המוסרי: לייצר פעולות ראויות, לא פרוזה משובחת.
הסוף של הציטוט נראה כמו ביקורת על אפלטון, מה שמרמז שיצירותיו הפילוסופיות הספרותיות לא מצליחות לעמוד באידיאל הסוקרטי של הפילוסופיה כפרקטיקה חיה. עם זאת, באופן מדהים, הקטע הזה מתאר את מה שמרקוס עשה בספר שלו: הוא בוחן את עצמו באמצעות הכתיבה. סביר שמרקוס קרא את הקטע הזה אז לא קשה לדמיין אותו שואב ממנו השראה לכתיבה הפילוסופית שלו. כפי שאפיקטטוס אמר, כך צריך פילוסוף לכתוב, וכך כתב סוקרטס.
אני חייב להגיד, באקדמיה חלק יגידו, סוקרטס לא כתב כלום. זו גם הדעה הרווחת. אני מניח שאם תשאלו תלמידים לפילוסופיה לאחר הקורס הראשון שלהם בפילוסופיה יוונית, אם סוקרטס כתב משהו, הם יגידו, לא, הכל אפלטון. חלק גם יכירו אולי או ידעו על קסנופון. אבל התשובה המוחצת שתקבלו היא שסוקרטס לא כתב כלום. הם גם יסבירו שהוא דיבר בשיח דיאלוגי את הפילוסופיה שלו. אבל, בין אם אפיקטטוס צדק, ואני מאמין שכן, ובין אם לא, מרקוס אורליוס קרא אצל אפיקטטוס שסוקרטס כתב לעצמו והוא נהג כך גם. ייתכן שהוא עיצב במפורש את המחשבות שלו לעצמו, לפי מה שנראה לו כדגם סוקרטי של כתיבה פילוסופית.
אנחנו יכולים רק לשער, ואין ראיות מוצקות המאשרות שמרקוס הגה את הרעיון של כתיבה פילוסופית לעצמו, בהשראה מכתיבה הסוקרטית שתוארה על ידי אפיקטטוס. אך בהתחשב בעובדה שלאפיקטטוס הייתה השפעה חשובה על מרקוס, הן באופן כללי והן ביחס לתדמיתו של סוקרטס, סביר להניח שמרקוס היה מכיר את הקטע הזה.
על ידי כתיבה לעצמו, אומר אפיקטטוס, סוקרטס הצליח להכפיף את עצמו לסוג החקירה הנגדית שהוא עשה לאחרים. זה היה הולם להשקפתו של סוקרטס עצמו שבסופו של דבר כל אדם חייב לדאוג לעצמו, כי זה לא משהו שמישהו יכול לעשות עבורו.
זה גם מה שאנחנו רואים את מרקוס עושה ב"מחשבות לעצמי", אם כי שם משולבת חקירה נגדית אפלטונית-סוקרטית עם אימון סטואי-סוקרטי לסגולה ומידות טובות. אין ספק שתוכן הספר של מרקוס אורליוס הושפע מסוקרטס; ייתכן שגם הצורה נוצרה בהשראתו.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
Comments