שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
שוחחתי עם מישהי שחווה כרגע אתגר גדול בהתמודדות, בין היתר משפטית עם חבר. יותר נכון חבר לשעבר.
חשבתי לעשות פרק "על הידידות" על בסיס ספרו של קיקרו. שהוא נפלא וכמובן סטואי ברובו המוחלט.
אבל אז חשבתי, להקדים פרק עם מה שאפיקטטוס אומר.
בספר הרביעי של "השיחות" פרק שתיים נקרא "על החברות". נתחיל בזה. בשבוע הבא, קיקרו.
הפרק מתחיל באמירה ששווה לצטט כלשונה או לפחות כתרגומה: "מעל לכל, עליך לשים לב לדבר אחד: לעולם אל תתקשר קשר הדוק עם אחד ממכריך או ידידך הוותיקים עד כדי שתרד למדריגתו, ולא - תאבד את עצמך".
אפיקטטוס מודע להשלכות של מה שהוא אמר. הוא אומר שאם עולה בנו המחשבה שאז אני לא נאמן והחבר כבר לא יעריך אותי, אני צריך לזכור שני דברים. אחד, שלכל דבר יש מחיר. והשני שאדם שלא פועל כפי שפעל בעבר לא ישאר אותו אדם. כלומר אני לא אשתפר אם אעשה את אותו הדבר שעשיתי בעבר.
זה אומר שעלינו לבחור. האם אנחנו רוצים להמשיך להיות אהובים על אלה שאהבו אותנו קודם, אבל אז נשאר מה שהיינו ולא נשתנה. או שנתקדם בחיים וזה אומר נשפר את אופיינו המוסרי את המידות הטובות שלנו, אבל אז לא יאהבו אותנו כמו שאהבו בעבר.
אי אפשר גם וגם. זו אחת הפעמים היחידות שאני קראתי אצל אפיקטטוס שהוא אומר אם בחרת בדרך שבה אוהבים אותך, אז לך איתה עד הסוף. אפילו שההמלצה של אפיקטטוס להרפות מקשרים ותיקים עד לרמה שיורידו אותנו ברמה האתית שלנו.
הוא אומר לך איתה עד הסוף אבל אז ממחיש את ההשלכות. ראשית, חייבים להבין שאי אפשר גם וגם. תזכרו את הכלל. יש מחיר לכל בחירה. אי אפשר גם להתקדם במידות הטובות שלנו. באתיקה שלנו ועל פי הסטואים בהתאם גם האושר שלנו והרווחה שלנו בחיים ובמקביל לזה שיאהבו אותנו. זה לא הולך ביחד.
כמו שמרקוס אורליוס כתב לעצמו בספר השמיני של "מחשבות לעצמי":
"אל תייחס חשיבות לדעתם של אחרים עליך; די יהא לך אם תחיה את שארית חייך, מעתה ואילך, כפי רצון טבעך…"
מרקוס כותב שאת האושר הוא לא מצא בטיעונים שכלתניים, לא בכסף, לא בתהילה, לא פינוקים ולא בשום מקום אחר. אז איפה ימצא האושר? רק בעשיית מה שנכון והוא מוסיף ומסביר: "אם יהיו ברשותו עקרונות יסוד, אשר מהם ינבעו דחפיו ומעשיו. מהם עקרונות אלה? אותם שעניינם הטוב והרע, באשר אין דבר טוב לאדם אם לא יַקנה לו מידת צדק, מתינות, עוז וחֵרות, כשם שאין דבר רע לו, אם לא יַקנה לו את היפוכן של המידות הללו."
אז מרקוס אומר, לא ליחס חשיבות לדעה של אחרים כי האושר יגיע רק מבחירות נכונות מבוססות על מידות טובות. גם לא יקרה דבר רע, אלא אם יעשה את ההפך מהמידות הטובות. זאת אומרת, שהחיבה של אחרים כלפינו ודעתם עלינו, לא רלוונטית לאושר שלנו והבחירות שלנו לא צריכות להיות מושפעות מדעתם עלינו.
לפני שנחזור לאפיקטטוס שממחיש את זה. כל הסיפור הזכיר לי גם שיר וגם מקרה היסטורי. השיר של להקת הסמית'ס נקרא Unhappy Birthday
אקריא חלק ואתרגם.
I've come to wish you an unhappy birthday
'Cause you're evil
And you lie
And if you should die
I may feel slightly sad
But I won't cry
Loved and lost
And some may say
When usually it's nothing
Surely you're happy
It should be this way
באתי לאחל לך יום הולדת לא שמח
כי את מרושעת
ואת משקרת
ואם תמותי
יכול להיות שארגיש קצת עצוב
אבל אני לא אבכה
אהבתי ואיבדתי
ויש שיגידו
כשבדרך כלל זה כלום
בטח את שמחה
שככה זה צריך להיות.
אחלה שיר. כמובן שלא הבאתי את כולו. ממליץ להקשיב לו. וזה הזכיר לי גם את הסיפור של לורד אלפרד דאגלס. המכונה בויסי. הוא היה משורר אנגלי שחי מ 1870 עד 1945. הוא היה הילד האהוב על אמו; היא קראה לו בויסי (נגזרת של "בוי", כמו בבן), כינוי שנדבק לשארית חייו. אולי כמו בוז'י. הנשיא שלנו.
בשנת 1891, חבר הביא את דאגלס לביתו של אוסקר ויילד ברחוב טייט, צ'לסי, לתה מנחה. כמה חודשים אחר כך, הם הפכו לסוג של זוג. מערכת היחסים ביניהם הייתה תלותית.
דאגלס תואר כמפונק, פזיז, חצוף ופזרני. הוא היה מוציא כסף על בנים והימורים וציפה שאוסקר ווילד יתרום למימון ההילולות שלו. לעתים קרובות הם התווכחו ונפרדו, אבל תמיד. התפייסו.
הויכוח ביניהם לפעמים היה מקצועי, על המחזות של וילד ותרגומים של דאגלס.
כששהה עם אוסקר ווילד בברייטון, דאגלס חלה בשפעת וטופל על ידי וויילד. אבל כאשר וויילד עצמו חלה מלטפל בשפעת של דאגלס. במקום להחזיר טובה, דאגלס עבר למלון גרנד הוטל המפואר וביום הולדתו ה-40 של וויילד שלח לו מכתב המודיע לו שהוא חייב את וויילד בחשבון המלון.
דאגלס גם נתן את בגדיו הישנים לזונות ממין זכר, אך לא טרח להוציא מהכיסים מכתבים מפלילים שהוחלפו בינו לבין ווילד, ששימשו אז לסחוט את אוסקר ויילד. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה אסורה בחוק ודינה היה מאסר.
אביו של אלפרד, המרקיז מקווינסברי, חשד שהקשר הוא יותר מאשר ידידות. הוא שלח לבנו מכתב, ותקף אותו על כך שעזב את אוקספורד ללא תואר ולא הצליח לבנות קריירה ראויה. הוא איים להתכחש מאלפרד דאגלס ולהפסיק את כל המימון שלו. אלפרד הגיב במברק שאמר בגסות: "איזה איש קטן ומצחיק אתה.".
האב היה ידוע בזכות מזגו הקצר והאיים להכות אנשים בשוט סוס. אלפרד שלח לאביו גלויה שבה נכתב "אני מתעב אותך" והבהיר שהוא ייקח את הצד של ווילד במאבק בינו לבין האב, "עם אקדח טעון".
האב גם נכנס למשפט דיבה מתוקשר עם אוסקר ווילד. בסופו אוסקר ווילד נכלא לתקופה.
איך אומרים? מִי שֶׁהוֹלֵךְ לִישֹׁן עִם כְּלָבִים צָפוּי לְהִתְעוֹרֵר עִם פַּרְעוֹשִׁים
דרך אגב באלבום של הסמית'ס בו מופיע השיר Unhappy Birthday יש בו לא מעט אזכורים לאוסקר ווילד, ודאגלס השאיר לאוסקר פתקים פוגעניים שיפתחו בכל פעם שהם רבו. וכאמור גם ביום ההולדת של אוסקר ויילד.
נחזור לאפיקטטוס שאני מזכיר, שהוא אומר שאי אפשר גם וגם. גם להשתפר ולהתקדם במידות הטובות וגם להמשיך להיות אהובים על אלה שאהבו אותנו קודם. כי אם יבחר אדם לנסות את שתי הדרכים, גם לא יאהבו אותו יותר וגם הוא לא ישתפר במידותיו. אז עדיף להישאר אהוב על חברים ותיקים ולא להשתפר, אם אדם לא נכון לוותר על הדעה של אחרים עליו.
"הפסחה הזאת על שתי הסעיפים תגרום לך הפסד כפול: לא תתקדם כראוי לך ולא תקבל מה שקיבלת מקודם. כי בעבר, כאשר באמת לא שאפת לשום דבר של ערך, היית חבר נעים לרעיך.".
בהכרח האחד יבוא על חשבון השני. אם אתה יושב עם חבריך והם שותים אבל אתה בוחר שלא לשתות, אז חברתך לא תנעם להם כבעבר. אז צריך לבחור. להיות שתיין ומקובל על החברים או להיות פיכח ולא מקובל על החברים. אני בטוח שאתם יכולים למצוא דוגמאות בהם חברים נוהגים באופן לא ראוי אבל הברירה שלנו, היא להיות כמוהם ולוותר על האתיקה שלנו או לא להיות כמוהם, אבל אז הם לא ירצו להיות לידינו.
"כי אם מוטב לך לשמור על צניעותך ומתינותך מלשמוע אומרים עליך: 'איזה אדם נעים הוא', הנח, איפוא, לכל החישובים האחרים, הסתלק מהם, פנה להם עורף, אין לך כל עסק עמהם." כמובן שהחלופה, היא להתמסר לתאוות, להיות נואף, בוטה, שקרן והולל.
אבל שוב. אי אפשר גם וגם.
גם מרקוס אורליוס אומר אי אפשר גם וגם.
הוא כותב בספר החמישי של "מחשבות לעצמו": "3) חשוב עצמך כראוי לכל מילה ומעשה שהִנם על פי הטבע; ואם בעקבותם יבואו האשמותיהם של בני־אדם או דבריהם, בל יסיחו אלה את דעתך. לא כי, אם יפה פעלת או דיברת, אל־נא תמעיט בערכך. לאחרים יסוד מושל משלהם והם פועלים כפי נטיותיהם האישיות. אל תביט סביבך לראות דברים אלה, כי אם לך בדרך הישר ועקוב אחר טבעך הפרטי ואחר הטבע המשותף לכל, כי דרכם של שני אלה אחת היא.".
מרקוס אומר לא להיות מוסח לדעה של אחרים אם אנחנו הולכים בדרך הנכונה. תסמוך על עצמך ותן לעצמך קרדיט אומר מרקוס. לך בדרך הישר. כי דרך הישר היא על פי הטבע. אבל לא דעות אחרים עליך.
מרקוס אורליוס עושה תרגיל מעניין ומדבר אל עצמו בספר. הוא כותב בספר השני: "6) מתעמרת את, הוי נפשי, מתעמרת בעצמך! לא תהיה לך הזדמנות נוספת לכבד עצמך. קצרים הם חייו של כל אדם, והנה חייך שלך כמעט הגיעו לקצם — ואת אינך חשה יראה עצמית; לא כי, תפקידי את רווחתך בנפשותיהם של אחרים." .
זו דרך יפה לשיפור הנפש. הדיאלוג הפנימי שהוא עושה. הרווחה הנפשית שלו לא יכולה להיות תלויה באחרים. הוא עושה בדומה למה שסנקה כתב במכתב 6 לחברו לוקיליוס.
בדומה לאפיקטטוס, גם סנקה לפניו כותב שהשיפור באתיקה הסטואית גרם לו להשתנות. "הוכחה שרוחי השתנתה לטובה, כי היא רואה את החולשות שהתעלמה הם לפנים". המודעות היא התחלה לשינוי אומר פה סנקה.
סנקה מפריד בין ידיד לידידות. היו אנשים שהיו להם ידידים אבל לא ידידות. ידידות אמיתית היא כזאת שיש בה אמון, לא תלויה בתקווה, לא בפחד, לא אינטרסנטית.
בידידות אמיתית, נפש נקשרת בנפש לשאיפה לטוב. זה כבר הסבר למה אפיקטטוס צודק כשהוא אומר שאי אפשר גם וגם. אם אחת שואפת לטוב והשניה לא. אז זו לא ידידות. בידידות יש שיפור הדדי. סנקה נותן כדוגמה את קליאנתס שהיה ראש האסכולה הסטואית השני, הוא למד אצל זנון המייסד, אבל גם חי איתו. הוא צפה בו חי על פי העקרונות הסטואיים. סנקה נותן עוד דוגמאות כאלה. אז הוא נותן ציטוט שבעיקרו דומה למה שמרקוס אורליוס עשה בתרגיל שהוא כותב לעצמו "6) מתעמרת את, הוי נפשי, מתעמרת בעצמך! לא תהיה לך הזדמנות נוספת לכבד עצמך. קצרים הם חייו של כל אדם, והנה חייך שלך כמעט הגיעו לקצם — ואת אינך חשה יראה עצמית; לא כי, תפקידי את רווחתך בנפשותיהם של אחרים." .
אז סנקה מצטט את היקטו הסטואי. שהיה תלמיד של פנאיטיוס. הזכרתי אותו בפרק הקודם. הוא מהתקופה השניה של הסטואיות. בקיצור, סנקה מצטט את היקטו אומר: "אתה שואל במה התקדמתי? התחלתי להיות ידיד של עצמי… דע כי איש כזה הוא ידיד של כולם".
כלומר, זה אדם טוב. טוב לשאר גם. אבל זה מצריך להיות טוב לעצמך. ידיד לעצמך. בגלל זה מרקוס אורליוס כותב לנפשו באופן חברי. כמו שחבר נוזף בך מתוך אהבה שאתה לא דואג לעצמך. החיים קצרים, והיראה צריכה להיות יראה עצמית ולא מדעות של אחרים. יראה מפני לא לשפר את עצמי ולא להיות ידיד לעצמי.
"אתה שואל במה התקדמתי? התחלתי להיות ידיד של עצמי".
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
Comments