פרק 173 על המושלם, על חיים ללא דופי ומזל

By Maarten van Heemskerck - Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=877808

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

שבעת פלאי תבל של העולם העתיק עליהם סיפר הרודוטוס ההיסטוריון הראשון היו 7 מהם נותרה היום רק הפירמידה בגיזה. היו גם את הגנים התלויים של בבל. המגדלור באלכסנדריה. הקולוסוס מרודוס, הוא עמד סה"כ 66 שנים עד אשר קרס ברעידת אדמה אבל המשיך להרהיב גם במצב שכיבה. היה המאוזוליאום בהליקרנסוס. ארטמיסיה שהתאבלה על מות בעלה מאוזולוס ב 353 לפנה"ס השקיעה הון לבנות לזיכרו קבר מהולל ואף ייסדה פסטיבל עם תחרויות לכבודו ולזכרו.

מקדש האלה ארטמיס - אלת הציד או דיאנה. פליניוס הזקן כתב שלקח 120 שנה לבנות את המקדש המפואר הזה. כל אסיה הקטנה - דהיינו טורקיה של ימינו, עבדה כדי לבנות  את המקדש. בנו את המקדש על קרקע ביצתית כדי שלא יושפע מרעידות אדמה ולא יהיו לו סדקים. הוא היה מבנה בעל מימדים גדולים ולו 127 עמודים שכל אחד מהם הוקם על ידי מלך אחר. גובהו של כל עמוד היה כנראה בערך  20 מטר. הקושי הגדול ביותר בבניית המקדש היה בניית משקוף. כאשר הניחו אותו מעל לדלת - וזה היה גוש עצום, הוא לא התיישב בדיוק במקומו. פליניוס מספר שהאמן נתקף חרדה בגלל זה. אבל מרוב עייפות נרדם ובשנתו הופיעה בפניו האלה אשר לכבודה המקדש. והיא הפצירה בו להישאר בחיים, שכן היא הזיזה את האבן למקום שלה. למחרת אכן נראה שזה מה שקרה באמת. כנראה בשל במשקל הרב של האבן, היא התיישבה במקומה. אבל תהילה יכולה להיות גם לא חיובית. והתאווה לתהילה בהכרח לא. איש אחד ששאף להנציח את שמו, בחר להצית את מקדש ארטמיס באפסוס. הוא חשב שהצתת יצירת המופת הנערצת תפיץ את תהילתו ברחבי העולם. הוא עונה והודה במעשיו. אנשי אפסוס החליטו בחוק למחוק את שמו וזכרו. אבל בכל זאת היו שהזכירו את שמו אני לא, כי אני לא אזכור אותו ואני מניח שגם אתם, וגם לא מגיע לו. 

פלא מרהיב נוסף, הוא הפסל של זאוס באולימפיה. מדובר בפסל זאוס יושב על כס, הפסל עשוי זהב ושנהב. את הפסל ייצר פידיאס, גדול פסלי יוון מהמאה החמישית לפנה"ס. 

הוא נבנה בשנת 435 לפנה"ס, עד אשר בשנת 394 לספירה הפסל הועבר לקונסטנטינופול והושמד כתוצאה מדלקה שפרצה בשנת 475 לספירה כאמור. הוא תואר במאה השניה לספירה על ידי פאוסניאס שהיה גאוגרף ונוסע יווני, אשר התפרסם בשל חיבורו הארוך "תיאור יוון", המתאר את יוון העתיקה על פי מה שראה בנסיעותיו. אז הוא מתאר את הפסל כך:

האל עשוי זהב ושנהב, יושב על כס. על ראשו זר, של ענפי זית. ביד ימינו ניקי אשר כמו הפסל, גם היא עשויה שנהב וזהב. (ניקי - זו אלת הניצחון).  בידו השמאלית מחזיק פסל האל שרביט, עטור סוגי מתכות מכל מין, והציפור היושבת על השרביט היא נשר. גם סנדלי האל וגם לבושו עשויים זהב. על שמלתו רקומים דמויות בעלי חיים ופרחי הליליות. הכס עטור זהב ויהלומים, שלא להזכיר עץ הובנה ושנהב. מצוירים וחרוטים על גביו דמויות ודימויים שונים. אני מקצר את התיאורים כי יש עוד הרבה. יש תיאור דמויות, אירועים מיתולוגיים ועוד. פאוסניאס כותב שהוא יודע שהגובה והרוחב של זאוס האולימפי נמדדו ונרשמו, אבל הוא לא מתכוון להלל את המודדים, כי כל הרישומים נופלים בהרבה מן הרושם המתקבל ממראה הפסל. הוא מוסיף שהאגדה מספרת שהאל עצמו העיד על כישרונו האמנותי של פידיאס. כשכמעט סיים את עבודת הפיסול, ביקש פידיאס מהאל שיראה סימן אם הוא אוהב את היצירה. מיד, כך מספרת האגדה, פגע ברק ברצפה, במקום שעומד כיום (כלומר בימיו של פאוסניאס), כד ברונזה המסתיר את מקום הפגיעה. 

פידיאס בשל ידידותו על פריקלס באתונה, היה אחראי על הפסלים בפרתנון באקרופוליס. בעיקר פסל האלה אתנה. 

אנחנו נחזור לפידיאס אח"כ בקצרה. לפניכן, אני אסביר למה אני מספר לכם על פידיאס, ופסליו. האמנות בעת העתיקה יצרה סוג של דימוי אידיאלי. היופי האלוהים. 

תחשבו רגע מה זה אידיאלי? מה הוא המושלם? אידיאלי, מגיע מהמילה "רעיון". רעיון הוא בהגדרתו, לא ממומש. ברגע שנממש רעיון מסוים, הוא מציאות וכבר לא רעיון. כאשר אנחנו רוצים לממש רעיון מסוים, המשתנים הכרוכים במימוש הרעיון, הביצוע לעולם לא יהיה בדיוק כמו הרעיון שהיה לנו בראש. אם נדמה לנו שהצלחנו ב 100% במימוש ובביצוע בדיוק כמו ברעיון, אז פספסנו משהו. האידיאל הוא מושלם רק כאשר הוא בעולם "האידאות" - זה כמובן רעיון של אפלטון ולא ניכנס אליו. רק להבנה העקרונית של העניין. מי שמכיר למשל את משל המערה של אפלטון. זה רעיון שהגיע אליו כנראה לאחר הוצאתו להורג של סוקרטס. הוא בא להסביר לנו שכולנו בבורות. מה שאנו רואים וקולטים על ידי החושים שלנו הוא רק העתק של הדברים האמיתיים – האידאות. הרעיונות. מספר על קבוצת אסירים שנכלאה מגיל רך במערה חשוכה ואשר רותקו בשלשלאות בצורה כזו שראשם מופנה תמיד אל צד אחד ולא יכול עוד לנוע. מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים, הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים. כאשר משמיעה אחת הבריות את קולה, שומעים האסירים את ההד השב מן הקיר. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים בקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, האסירים מפתחים תרבות ושלל תאוריות לגביהם, ובונים את עולמם הרוחני על פי הדמויות על הקיר.

אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. כאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה ואינו מסוגל להתמודד עם אור היום. אך ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות שהבריות אינן צללים, והוא יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים, ואת גרמי השמיים בלילה. הוא יכול גם להבחין בצילו שלו.

האסיר מחליט לחזור למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולשחררם. אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה, והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא התעוור. הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. האסיר שיצא לאור עומד על דעתו, ומנסה להאיר את עיניהם של חבריו הכבולים, אך הם מחליטים שאם מישהו ינסה לשחרר אותם מכבליהם ולהוציא אותם מהמערה, הם ירצחו אותו כדי לא להתעוור בעצמם.

האיש שיצא מהמערה, רואה את המציאות. חיי את הדברים כפי שהם ולא את הרעיונות. לא את הדימוי שלהם. 

לנסות להשיג התאמה בין הרעיון המושלם לבין המציאות זה דבר אחד, פרפקציוניזם זה דבר אחר. פרפקציוניזם זה כבר לא ריאלי. זה להישאר ברעיון ולא במימוש שלו. 

אני מניח שאני לא מחדש לכם שפרפקציוניזם משבית, או מוביל לדחיינות. כי אם משהו לא יוצא כמו שראיתי בעיני רוחי, אז שביעות הרצון שלי נפגעת.

אז זה גם משבית כי אני לא יכול לקדם את מה שבעיני רוחי עד שהתוצאה אינה כפי שדמיינתי אותה. לפעמים אפילו לא עיני רוחי מכתיב איך התוצאה צריכה להראות, אלא דווקא דעה של אחרים. או מוסכמה חברתית כלשהי, שזה בעצם אותו הדבר. אז לפעמים, זה גם מוביל אנשים לדחיינות כי הם רוצים לפעול ולעשות כי הם לא בטוחים שיצליחו להשיג תוצאה כפי שהם מדמיינים שהוא צריכה להיות. 

אנחנו כמעט משלימים דברים אבל לא מסיימים אותם כי אנחנו לא בטוחים אם הם מושלמים. אנחנו עוצרים את עצמנו מלעשות דברים כי לא נהיה מושלמים מספיק. אנחנו דוחים דברים ללא הגבלת זמן כי אנחנו לא בטוחים שאנחנו יכולים לעשות אותם בצורה מושלמת. אנחנו דורשים שלמות מאחרים, וזה משגע אותם ואותנו, כי זה מוביל אותנו לציפיות מאחרים. 

כמה פעמים שמעתם או אמרתם את המשפט:

"אל תצפה שהיא תסיים בקרוב. היא פרפקציוניסטית!"

או:

"הבוסית שלי תובענית כי הכל חייב להיות מושלם". 

או:

"הלוואי והייתי מושלם כמו…"

אני שומע קורטוב של הערצה. רבים מאיתנו לימדו להיות מושלמים: להיות בן או בת מושלמים, תלמיד מושלם, מורה מושלם, עובד מושלם, שכן מושלם או אזרח מושלם. יש אנשים שמבזבזים כמות עצומה של זמן ואנרגיה בעשיית דברים "מושלמים" כי להיות מושלם זה "טוב". אמרו לנו שזה משהו שכולנו צריכים לשאוף אליו.

זה מציב לנו סטנדרטים על פי ציפיות. איך להיות בני משפחה, חברים, או אזרחים טובים. 

אבל מהי שלמות שהפרפקציוניזם מכוון אליה? אם נבחן את זה, נראה שתפיסת השלמות שלנו מבוססת בעיקר על דעות של אחרים. איך נוכל להיות מושלמים אם אחרים לא חושבים כך? אנחנו עשויים לחשוב שמה שעשינו היה מושלם עד שמישהו לא יסכים. ואז, זה לא מושלם. מי קבע את הסטנדרט?

האם אנחנו באמת יכולים להיות מושלמים? אנשים מתאמנים כדי לקבל גוף מושלם, אבל אז לכאורה הוא מאבד את היופי והחוזק שלו שמזדקנים, מה אז הנפש חווה? רגשות שליליים של תסכול, עצב ואולי דיכאון. המרצים יכולים לעשות כל מה שאחרים רוצים כדי להיות חבר מושלם לכולם. ובכל זאת, יהיה למישהו מה להגיד עליכם וימצאו סיבה לא להיות מרוצים מכם. אפשר להיות בני זוג מושלמים, אבל בני או בנות הזוג שלנו לא יחשבו ככה. אף אחד מאיתנו לא חווה חיים מושלמים - לא משנה כמה אנחנו עשירים, לא משנה כמה אנחנו בריאים, לא משנה כמה אנחנו חכמים, אנחנו לא יכולים לברוח ממחלה, זקנה, צער, השפלה, כאב או מוות ובטח לא דעות של אחרים.

אם החיים או המציאות נמצאת בשינוי מתמיד, איך תיתכן שלמות בטבע? הרי אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים כי הנהר כבר לא אותו נהר ואני כבר לא אותו אדם שנכנס אליו לראשונה. אז השינוי הוא מתמיד. רק מה שניצחי ולא משתנה הוא מושלם. דהיינו, הטבע עצמו או האל אם תרצו. לכן, לכאורה, אין שלמות בטבע. 

כמו שמרקוס אורליוס כותב לעצמו בספר 12:

"(21) חשוב כי עוד מעט לא תהיה ולא־כלום ובשום מקום; הוא הדין אף לכל מי שתראהו כעת ולכל החיים עתה. הן מטבעם נועדו כל הדברים להשתנות, להתהפך ולגווע, בעבור שאחרים יתהוו בעונתם.".

אז האם משהו יכול להישאר מושלם כפי שהוא אם הוא משתנה? אם הוא מושפע מסביבתו? 

אחת הסיבות שהסטואים טוענים שצריך לשאוף להיות כמו האדם החכם, אבל אף אחד לא באמת יכול לטעון שהוא חכם. כי כדי להיות חכם סטואי, צריך ממש שיפוט מושלם ללא דופי, ללא טעות. 

החכם הוא אדם כל כך רציונלי שהוא שולט לחלוטין בכישורים השכליים שלו, שהוא בהכרח יקבל החלטה נכונה בכל פעולה שלו. או שלה. לכן היא תהיה גם מוסרית בעליל ללא דופי. 

אין באמת סיכוי שלא נטעה. 

הסטואים הכירו בזה. 

אף סטואי שמכבד את עצמו ומכיר במציאות לא טען שהוא חכם בעל כישורי שיפוט מושלמים וחסר טעות. 

אפיקטטוס אומר בספר השיחות 2.19.23:

"ומי, איפוא, הוא סטואיקן? כשם שאנו אומרים על אנדרטה שהיא מעשה ידיו של פידיאס אם היא עוצבה לפי דרך אומנותו של פידיאס, כך הראו לי אדם המעוצב לפי תבנית הדעות שבהן הוא דוגל. הראו לי אדם חולה והוא חרף זאת מאושר ; אדם השרוי בסכנה והוא חרף זאת מאושר, אדם על סף המוות והוא חרף זאת מאושר באלוהים! הראו לי אותו! אני נכסף לראות סטואיקן. אבל אין אתם יכולים להראות לי אחד המעוצב כסטואיקן מושלם! הראו לי, איפוא, אחד שהוא בדרך להיות מעוצב כסטואיקן, אחד המציג רגליו על הדרך הזאת. היטיבו איתי… כלום סבורים אתם, שאתם צריכים להראות לי את זאוס ואתנה, מעשי ידיו של פידיאס עשויים שן וזהב?" 

שלמות היא בלתי מושגת. גם אם אכן תושג באיזה אורח פלאי, היא תשתנה. דהיינו היא לא ריאלית. ואנחנו הסטואים, בעד ריאליות. הרי רוב השיח של אפיקטטוס הוא לבחון את השיפוטים שלנו כדי שנראה את המציאות כהווייתה ולא נשפוט אותה באופן שגוי. סנקה גם כתב בכמה מקומות בעיקר בספרו על "ההשגחה האלוהית", על התמודדות עם המציאות. 

אז אם אנחנו רוצים להיות ריאלים. יש דרך יותר נכונה. במקום פרפקציוניזם, אנחנו צריכים לשאוף להיות ללא דופי. 

ההבדל טמון בהתקדמות. הפילוסופיה הסטואית היא שיפור האופי שלנו. אז, היא מצריכה התקדמות. בנוסף היא מכירה בהיותינו בני אדם טועים. לכן אפיקטטוס אומר ב"במדריך" 51: "[3] באופן זה הגיע סוקרטס לשלמות — בכל העניינים הוא ניתב את תשומת לבו להיגיון ולא לאף דבר אחר. ואתה, אפילו אם עדיין אינך סוקרטס, עליך לחיות לפחות כמי שרוצה להיות סוקרטס."

גם אם ננסה, לא נצליח תמיד לפעול רק על פי ההיגיון, את זה יכולים רק האלים. אבל גם אם לא נצליח אנחנו צריכים לרצות להיות כאלה. לפעול בכיוון. 

יש משהו רצוי יותר משלמות - ללא דופי. השלמות אולי היא סימן של חכם שאינו קיים, אבל ללא דופי היא סימן של פרוקופטון (זה שמתקדם ביוונית). מה ההבדל?

שלמות היא מוצר מוגמר. זה תלוי בהערכה חיצונית. אם נגיד שמשהו מושלם לא יהפוך אותו לכזה אלא אם כן אחרים מסכימים. התנהלות ללא דופי היא דרך חיים. זה תלוי בהערכה פנימית. אפשר להיות ללא דופי ללא הסכמה של אף אחד. אני יכול לעשות את המעשה הנכון, גם אם אחרים לא יסכימו איתי וגם אם הם לא רואים את זה וגם אם יתנגדו לי. 

אם עשיתי פרויקט כלשהו. אולי יצירה. אני חושב שהיא מושלמת, אבל אחרים חושבים אחרת, אז הוא לא. וידוי קטן, אמנם אני לא אוהב לצפות בתוכניות ריאליטי. אבל אני כן חוטא בצפיה בתוכנית "בואו לאכול איתי" של כאן 11. מעבר לכך שזו תוכנית טובה, היא מיקרוקוסמוס של החברה וצפיה אנתרופולוגית. לא משנה, בכל אופן, רבות אפשר לצפות במישהו שמכינה מנה שתוך כדי טעימה, או או היא אומרים - מושלם. אבל שהסועדים טועמים הם חושבים אחרת. אבל, יכולה להיות מנה שהוכנה בהקפדה, עם מינונים מאוזנים, בכמויות נכונות, תיבול טוב ואסתטיקה פרופורציונלית מגרה את החושים. אז יכול להיות שיהיו סועדים שיגידו שהמנה לא לטעמם, אבל אם הם הוגנים, הם יגידו שהיא עשויה טוב. עשויה נכון. הביצוע לא יהיה תלוי בטעמם של אחרים. מושלם אומר, שכולם ללא יוצא מן הכלל, יצטרכו לאהוב את המנה. 

אותו הדבר ביחס שלנו לאחרים. הוא לא יכול להיות מושלם, אבל אם אנחנו בוחרים לפעול ללא דופי, נחשוב איך מילותינו ומעשינו משפיעים על אחרים. לוודא שאנחנו פועלים על פי מידת צדק, עושים ואומרים את הדברים הנכונים. לא משנה מה אחרים יגידו, אנחנו עדיין נפעל ללא דופי. להיות מושלמים, אומר שתמיד אחרים יראו במה שעשינו ואמרנו כדבר הנכון והטוב. זה לא אפשרי. 

הפוקוס הוא בהבדל בין ההקפדה שלי לבין הביקורת של אחרים. 

אנחנו אלה שמציבים את הסטנדרט של להיות לא דופי. אנו לוקחים בחשבון את כל מה שרלוונטי ופועלים. אנו מקפידים לחלוטין על המעשים שלנו ולא רלוונטית לנו התגובה של אחרים, אלא אם כן יש בזה משהו ללמוד ממנו.

פרפקציוניזם ושלמות מונעים מהאופן שבו אחרים מעריכים. זה חיצוני. חיים ללא דופי מונעים מהאופן שבו אנחנו מעריכים. זה פנימי. סטואי מתקדם, לא מנסה להיות מושלם, אלה שואף להיות ללא דופי. 

ולסטואים יש הרבה מה לומר על איך להיות ללא דופי, או לפחות לפעול להיות כאלה. 

אנחנו צריכים קווים מנחים פנימיים, ערכים ואתיקה עם מניעים ללא דופי. זה אומר להתמקד בפעולות הנכונות ולעשות אותן עד הסוף. מה אחרים חושבים לא משנה. השאלה שלנו היא האם אנו פועלים כראוי, לא איך זה נראה לאחרים.

דוגמה מדבריו של מרקוס אורליוס 5.3:

"חשוב, כי כדאי אתה לכל דבר ולכל ֹפּעל שהוא לפי הטבע (כלומר לפעול בהגיון רציונלי ומתוך הכרה בהיותינו יצורים חברתיים),  ואל תקשיב לקול המַגנים אותך ולשיחותיהם, כי־אם כל מה שהוא יפה לֵהָעשׂוֹת או לֵהאֵָמר, תחשוב שהוא ראוי לך. ָלאחרים יש מניעים אחרים ונטיות אחרות מושלות בהם, ואתה אינך צריך להשגיח בהם, כי־אם ללכת בדרך הישרה בעקבות טבעך המיֻחד לך והטבע המ ֻשׁתּף, אשר דרך אחת להם."

מרקוס אורליוס כותב במפורש, תעשה מה שנכון, מה שראוי, בלי קשר למה אחרים חושבים. 

זה אומר, שלא משנה מה אנחנו עושים, מבשלים מנה לאחרים, מפסלים יצירה, מגדלים ילדים, מתנהלים בזוגיות או לבד, נוהגים בכביש או מגינים על המולדת, צריך לעשות את זה על פי ההיגיון ומתוך הנחה שאנחנו חיים במשותף עם אחרים בעולם הזה. 

אני חייב להגיד לכם, שזה יתן לכם הרבה מאוד שלווה בחיים, אם תדעו שכל מחשבה, מעשה ובעיקר כוונה שלכם מכוונת להיות ללא דופי. גם אם תפספסו, אתם יודעים שהכוונה שלכם טובה ואתם מתלמדים - כל החיים מתלמדים. זה לא נאמר מתוך מקום לעשות הנחות. אלא מתוך מחשבה שהפוקוס הוא על הכוונה והבחירה בעשיה נכונה. 

פעולות ללא דופי צריכות להיות פעולות מתאימות. כיצד נבטיח שהפעולות שלנו נכונות וראויות? רק לדמיין שהמעשים שלנו נכונים לא יהפוך אותם לכאלה. אנחנו יכולים לקבוע את הסטנדרטים שלנו, אבל אנחנו צריכים להבטיח שהם הנכונים. פירוש הדבר שעלינו להבטיח שהפעולות שלנו לא יהיו לא נבונות, לא צודקות, מוגזמות או פחדניות.

ולאחד הציטוטים האהובים עלי סנקה מכתב 71:

"ואיך נגיע לעצה טובה? הנני להורותך זאת. בכל פעם שתחפוץ לדעת ממה לברוח ומה לבקש שא עיניך וראה את הטוב היותר נעלה, את תכלית החיים. עמה צריך להתאים כל מפעל שלנו. לא יוכל איש לסדר את פרטי חייו, כל זמן שלא קבע לו את תכליתם הכללית. הצייר, אשר צבעים כבר נכונים לפניו, לא יעשה תמונה כל זמן שאיננו יודע מה שהוא חפץ לתאר. בזה אנחנו שוגים, שאנחנו נועצים תמיד על חלקי החיים, ולא על החיים בכללם. הרוצה לירות חץ, צריך לדעת המטרה ולכונן לפי זה את ידו. עצותינו תועות מן הדרך, בעבור שאין המטרה נכונה בפניהן. אין אף אחד מן הרוחות מועיל לנוסע כשאינו יודע לאיזה חוף הוא מוליך את ספינתו. רבות פועל בחיינו המקרה, כשאנחנו חיים לפי המקרה."

לא להסתכל ולפעול רק על פי שיפוט רגעי של אירוע בודד. אלא לחשוב איך אני מכוון את מה שאני חושב ומה שאני עושה לפי האתיקה הנכונה. לפי איזה סוג בן אדם אני רוצה להיות. אני ממליץ שזה יהיה אדם מוסרי וטוב. לא רק תכלית קטנה ואישית. 

כדי להיות ללא דופי, אנחנו צריכים להיות בעלי פילוסופיית חיים. אחרת, אינטרסים מנוגדים ויתרונות זמניים ימשכו אותנו לכיוונים שונים. לדוגמה, אם הערכים שלכם מצביעים על כך שהשלווה היא חשובה, ההתרחקות מפלפולים וויכוחי סרק שלא הולכים לשום מקום תהיה קלה יותר. אתם לא תהיו מסוכסכים, והפעולות שלכם יהיו ללא דופי כאשר הם מכוונים לערכים שלכם. עבור סטואים, חכמה, צדק, מתינות ואומץ הם הערכים החשובים ביותר. פעולות מתאימות עבורם הן אלו שלא יפגעו בסגולות אלו.

להיות ללא דופי זה להשתמש בסטנדרטים פנימיים. לא צריך אישור חיצוני או אמות מידה חיצוניות. רק אלה, ותו לא, באמת חשובים כשפועלים ללא דופי: האם עשיתי את הדבר הנכון? האם עשיתי כמיטב יכולתי? 

אפיקטטוס אומר את זה מפורש בסוף בספרי השיחות 1.2.35: "ייתכן שהמעשה הכביר והנעלה הוא מנת חלקם של אחרים, של סוקרטס והדומים לו.

אם כך הוא הדבר, אם מטבענו לכך נוצרנו, על מה זה אין כל בני האדם או רובם נעשים דומים להם?

וכי כל הסוסים נעשים קלי רגלים, וכל הכלבים - כלבי גישוש?

ומה איפה עלי? הואיל ולא חונכתי מלידה בסגולות נעלות, בשל כך אמנע מכל התאמצות ?

חלילה וחס! אפיקטטוס לא יעלה על סוקרטס ; אך אפילו הוא נופל ממנו טוב לי בכך. שהרי גם מילון לא אהיה, ובכל זאת אנני מזניח את גופי, אף קרויסוס לא אהיה, ואף על פי כן אינני פוסק מלדאוג לנכסי; ובקיצור, אין אנו נמנעים ממאמץ בשום תחום אך ורק מפני שנואשנו מלהגיע בו לתכלית השלמות."

שימו לב, אפיקטטוס אומר, לא נגיע לשלמות, אבל המאמץ חשוב. ההתקדמות. 

אפיקטטוס אומר, אני לא סוקרטס, הוא לא היה אתלטי כמו המתאבק מילון וגם לא עשיר כמו מלך לידיה, קרויסוס. אבל אפיקטטוס לא הזניח את גופו או את רכושו. אפיקטטוס לא כיוון לשלמותם של סוקרטס, מילון או קרויסוס, אבל הוא כיוון לחוסר דופי במעשיו.

מרקוס אורליוס כותב לעצמו ב2.5: 

"התחזק ושים לבך בכל עת ובכל שׁעה לַמלא חובתך בשלמות, באמונה וב ֹתם, בִחבּה יתרה, ברצון טוב ובישׁר. ממחשבות אחרות ַשׁחרר נפשך. ואת השחרור תשיג, אם תראה את כל אחד ממפעליך כִאלו הוא האחרון בחייך, ותעשה מעשיך בלי קלות־דעת ובלי התרגשות כנגד משפטי השכל, בלי חנֻפה, בלי נטיה עצמית ובלי ֹרגז על העבודה אשר נפלה בגורלך. הנך רואה כי מעט הוא מאד מה שנחוץ לאדם למען יחיה חיים נעימים וטובים גם בעיני אלהים."

אם עושים משהו, עושים אותו כמו שצריך ואם צריך לעשות משהו, עושים אותו מכל הלב. בלי טרוניה, בלי קלות דעת ולא משנה מה אחרים יגידו. עכשיו חשבתי להגיד שאם זה נכון לעשות. אז אם עושים משהו עושים אותו כמו שצריך. אבל כל מה שאנחנו עושים נכון שיהיה כי זה מה שצריך לעשות ואז לעשות את זה מכל הלב. 

"בשיחות" 3.23 אומר אפיקטטוס: 

"תחילה אמור לעצמך איזה מן בן אדם רוצה אתה להיות, ואחר -כך כוון כל מעשיך לפי קביעה זו." 

זה אומר שהכוונה שלנו היא החלק החשוב. אז כל פעולה, בעבודה, בבית, בחברה, גם עם עצמנו, צריכה להיות על פי עקרון של ללא דופי. להיעשות נכון. 

ללא דופי אינה תלויה בתוצאה כמו שלמות. שלמות היא תוצאה; ללא דופי הוא תהליך. פעולה הופכת ללא דופי כאשר היא נעשית מכל הלב וכאשר היא הפעולה המתאימה המתבצעת מתוך כוונה נכונה. אם זה יכול להיעשות בכלל, פעולה מושלמת דורשת תרגול. אבל אנחנו יכולים לחיות ולפעול ללא דופי החל מעכשיו. שלמות היא מוצר מוגמר. ללא דופי היא דרך חיים. אז גם אם החיים לא מושלמים, הם טובים. 

תשאלו את עצמכם:

האם זה היה הדבר הנכון לעשות?

האם זה היה הכי טוב שיכולתי לעשות?

האם זה היה ראוי?

האם עשיתי את זה עד הסוף?

אם תחזרו על זה שוב ושוב ותיישמו את זה, אני מבטיח לכם שיפור. 

נסיים בציטוט נפלא בעיני שמרקוס אורליוס כתב 5.37:

"'פעם הייתי אדם בר־מזל בכל אשר פניתי.' אמנם 'בר־מזל' פירושו המזל הטוב אשר אתה קוצב לעצמך. מזל טוב הִנו הלכי נפש טובים, מניעים טובים ומעשים טובים."

יש מפרשים שחושבים שאולי מרקוס אורליוס מכוון פה לאמירה של הרקליטוס "אופיו של האדם הינו גורלו ואף ייעודו.".

תחשבו כמה נכון יותר מה שמרקוס מכוון אליו. הוא משפיע על גורלו ועל המזל הטוב שלו על ידי הלכי נפש טובים, מניעים טובים ומעשים טובים

ככל שנפעל ונתקדם בפילוסופיה ועשייה ללא דופי, יהיה לנו מזל טוב יותר. 

פרופסור נתן שפיגל ז"ל כתב את ספרו "על תולדות האתיקה העתיקה" בסקירה של האתיקה בעולם העתיק מהומרוס ועד ניאופלטוניזם במאה השלישית לספירה. הוא סוקר תקופה ארוכה ואסכולות שונות. הוא מסיים את הספר כך:

"ונסיים בדברי מרקוס אורליוס, ששימשו גם מוטו לספר זה: 'כל עוד חי אתה, כל עוד אפשרי הדבר, היה לאיש טוב!". 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב